כל הדברים גדולים כקטנים

בבוקר שישי נתקלתי ברדיו בשיחה אודות מוצארט. מבקר המוסיקה חנוך רון המחיש מדוע אין ולא יהיה עוד גאון כמותו (כמו מוצארט). ואמנם, כמו כולם, גם אני ידעתי שמוצארט היה גאון, אבל הסיפורים של רון היו בחלקם חדשים. כבר בגיל שלוש אחז הילד בכינור וניגן ללא טעות יצירות שלמות ששמע מאביו. בגיל חמש החל להלחין ואת הסימפוניה הראשונה חיבר בגיל אחת עשרה, רק משום שקודם לכן לא התחשק לו. ככשמע פעם אחת מיסה מיוחדת שנוגנה באזני האפיפיור פעם בשנה בלבד ותוויה נשמרו בסוד, חזר מוצארט הביתה ורשם מזכרונו את כל תווי היצירה, לכל כלי וכלי. הוא היה אז בן ארבע עשרה, ואם טעיתי פה ושם במספרים זה לא משנה*. אכן גאון, ולא אמרנו אף מילה על הכמות והאיכות של היצירות עצמן.

בתור טיפוס, לעומת זאת, היה מוצארט כנראה ליצן גדול וגס רוח עד מאד. לכן, אין לי ספק שהוא היה אוהב את הסיפור הבא.

בצהריים עיינתי בשער של מוסף "7 ימים". שם פורסמה (הכיצד?) כתבה על מסמך סודי במיוחד של שרותי הבטחון אשר מתאר את סוגי החקירות והעינויים שהופעלו על ידי השב"כ כנגד מחבלים מתקתקים. והנה, ברשימה העינויים המקוצרת מופיעה ההתעללות הבאה: "משמיעים לנחקרים יצירות של מוצארט בקולי קולות" (אפילו בין שתיים לארבע). לא יעזור. מוצארט היה מתגלגל בקברו מרב צחוק.

ובעמוד אחר באותו עיתון מסופר* על אשה, תושבת רחובות, מובטלת ומוגבלת, אשר תלתה פתקים על עצי העיר בנסיון למצוא תעסוקה. תגובת העיריה – קנסות בסכום של למעלה משלושים אלף ש"ח. אז מי אמר שאנחנו לא מדינת חוק? יש לציין שהנושא הגיע לדיון בבית המשפט ושם הסכימה התובעת מטעם העיריה להפחית את הקנס לשנים עשר אלף ש"ח בלבד. אז מי אמר שאין רחמים? (לא, זה לא קשור למוצארט, אבל זה היה באותו העיתון. אולי זה קשור לעינויים?).

אני בטוח שיהיו מי שיגידו – "טוב מאד. חוק אחד לכולם. כפי שאיננו רוצים שימחלו לאותם מזהמים המשאירים ערימות אשפה על החוף, כך אין למחול למי שמזהם את העיר ומציע את מרכולתו על כל גזע רענן. את החוקים יש לשמור וחובה לאכוף". ואני אומר – "בדיוק משום כך אני חושב שהחוק הוא בעיקרו מטומטם ומהווה תחליף לשיקול דעת".

אפרופו בתי משפט, מישהו מכיר את התהליך של מתן עדות מקרוב? אני יודע ששמים את היד על ספר התנ"ך ונשבעים לומר את האמת, אבל יש לי הרגשה כבדה שזהו דמוי שגוי שנולד מצפיה בסרטי קולנוע אמריקאים. מכל מקום, למרות שהעדות ניתנת בשבועה, אני נוטה להאמין שמי שיטען להגנתו שאלוהים נגלה אליו בלילה וציווה עליו לעשות כך וכך - לא תעמוד לו ההגנה, אפילו שישבע באלוהים עצמו.

אזהרה: הפוסט הזה עוסק בביוב, פנסיה, ארנונה ושאר מילים משעממות.

בהתחלה חיברו את כל הבתים למים זורמים. במקום המשאבה הטפשית בחצר קיבלנו צינורות וברזים ממש בתוך הבית. וגם היה דוד למים חמים והיו עוד צינורות וברזים שהוציאו מים חמים ישר למקלחת. אחר כך חיברו את כולם לביוב. במקום בורות ספיגה בחצר ומים מסריחים שזורמים ברחובות, כולם התחברו למערכת הביוב. ואז חכם אחד חיבר את הניקוז של מי הגשמים למערכת הביוב, וזאת קרסה תוך שעתיים. הכל הוצף במים מסריחים ולמחרת התברר שמערכת הביוב התחברה למי השתיה. עכשיו אין ביוב ואין מים זורמים לאף אחד, ואת המשאבות ובורות של פעם כבר הרסו וניתקו. כולם מחכים שיבואו לתקן אבל לא יודעים מתי, ובכלל לא בטוח שיהיה מספיק כסף לתיקונים.

זה בדיוק בערך מה שקרה לכלכלה בכל העולם ולצנרת החדשה של הגלובליזציה. עכשיו מחכים למתקנים אבל בינתיים הכל מוצף בחרא. ויש עוד הרבה חרא בצנרת.

אם בימים ה"טובים" ראינו כיצד מקצצים עוד ועוד בהוצאות הממשלה, וכיצד כל השירותים – הרווחה, החינוך, הבריאות, התרבות המשטרה ומה לא הולכים ומתפוררים, הרי עכשיו מתחילים הימים ה"רעים". הכסף הקל של הממשלה נגמר. ההכנסות העודפות ממיסים נעלמו. אין יותר חברות עם רווחים של מיליארדים. החברות מפסידות וכשמפסידים לא משלמים מס הכנסה. אין יותר רווחים בבורסה. אין רווחי הון ואין מס רווחי הון. קונים פחות. אין מס קניה ואין מע"מ וההכנסות מתכווצות במהירות. רק שני סעיפים נותרים ללא שנוי, כאילו הם מנותקים מהעולם.

האחד הוא סעיף הקנסות. סעיף משמעותי בספר התקציב. תעריפי הקנסות לא ירדו. כמות העברות לא תפחת. מה שנותר הוא למצות ולמקסם. לנצל כל הזדמנות ולצוד קנסות על כל כביש ותחת כל מרפסת. ראו הוזהרתם.

הסעיף השני הוא הארנונה. המס הזה שאינו תלוי בדבר הולך להיות מעיק יותר יותר. כל עסק קטן שהרוויח יפה בימים כתיקונם עומד כעת מול קופה ריקה, נאלץ להמשיך לגלגל הוצאות, לשלם משכורות למי שלא פוטר, לשלם דמי שכירות ומיסים לעיריה. בימים כאלה, דמי שכירות לנכס צפויים לרדת. אבל עוד ראיתי את העיריה שמורידה את תשלומי המיסים שלה. אלה יהפכו נטל קשה ויגרמו לעוד הרבה עסקים קטנים להסגר.

מהצד השני, ההכנסות של משקי הבית בצרות צרורות. עוד ועוד מובטלים מאבדים את פרנסתם ומגלגלים את חסרון הכיס למצרכים שלא ירכשו ולשירותים שלא יקנו אצל בעלי עסקים קטנים שימשיכו להפסיד. ולא שבעסקים הגדולים התמונה ורודה או רווחית יותר. אלה שכבר לא עובדים, הפנסיונרים, רואים את הקיצבאות והחסכונות הולכים ונשחקים. רב אלה שלא איבדו את פרנסתם מתבוננים בחשש ולא יודעים מה ילד המחר. רק שתי קבוצות חשות מוגנות, כאילו מנותקות משאר העולם.

עובדי המדינה והציבור, בעלי חסינות הקביעות והוותק, באירגונים שלא נסגרים ולא משתנים. מצבם שקול לאגרות החוב של המדינה שנפגעו בבורסה פחות מכל. יש חשש מה מהסערה, אך הם ניצבים על הקרקע ולא על סיפונה של ספינה רעועה.

מי שמצבו כעת הוא הטוב והבטוח מכולם הוא מי שנהנה מפנסיה תקציבית. זהו עובד ציבור כזה או אחר לשעבר הנהנה מתשלומים הישר מקופת המדינה. בניגוד למי שעובד, עליו לא מאיימת חרב הפיטורין בשום סיטואציה. ובניגוד לכל אחד אחר, יש לו חסינות מפני שחיקה ושנוי. 

כרגע מתנהל דיון ומאבק ציבורי על "רשת הביטחון" שתעניק הממשלה לכספי הפנסיה. הדיון לא יכול להתנהל במנותק מחסינותה של הפנסיה התקציבית. אלא שעדיין אין מי שיעיז אפילו להזכיר את הנושא, ועוד ערב בחירות. המצב עדיין לא גרוע דיו. המשך יבוא.

 

גן העדן הגלובאלי- יצירה אלמותית של צייר אלמוני. 

(לפחות שיהיה דבר אחד יפה בפוסט הזה)

פעם שמעתי את המשפט החכם – "הנוכל אף פעם לא נראה כמו נוכל. אם הוא היה נראה כמו נוכל הוא לא היה יכול להיות נוכל".

מתי בכלל מישהו נראה כמו מה שהוא באמת? האם החכם נראה חכם והטפש טפש? והטוב נראה טוב והרע רע? האם היפה נראה יפה והמכוער מכוער? (טוב, זה כן).

עד כמה מראהו החיצוני של מישהו משקף את אופיו האמיתי? עד כמה הגישה שלנו אליו מושפעת ממה שאנחנו רואים וכמה ממה שאנחנו יודעים?

בין הקומדיות הרומנטיות ישנו תת-ז'אנר, על זוגות בהפסקה זמנית. זוג שנפרד, וכל אחד פותח דף רומנטי חדש שמחזיק מעמד שעה ומשהו. לקראת סוף הסרט, הקשרים החדשים פוקעים ובני הזוג המקורי חוזרים איש או אשה לחיק רעהו. הסוף צפוי, ידוע ומוזמן מראש. ברור שבן הזוג החדש הוא פתרון זמני ובלתי מוצלח בעליל. אני בתור צופה תמיד אוהב את הזוג המקורי, האמיתי. אוהב אותם יחד וכל אחד לחוד. ביחוד את האשה. כל ההנאה מהסרט דורשת שנתאהב בהם. אבל בן הזוג הזמני? החבר החדש של האקסית? ממש מגעיל ויבש. והאשה החדשה? ממש כמו בעיניו של הילד שנשאר עם אבא, אנו רואים אמא חורגת שאף פעם לא נסכים לקבל כתחליף. מה מוליד את הגישה הזאת? מדוע אנחנו הצופים מרגישים כך? האם בחירת השחקנים היא כזאת שבני הזוג החדשים הם לא לטעמנו? או אולי המשחק והבמוי המעולים הם אשר מבהירים לנו שמכאן לא תצמח שום טובה? ושמא הכל אנו רואים בעיני רוחנו רק משום שאנחנו מזדהים עם בני הזוג "הנכון".

ההעדפה של הזוג המקורי היא לבטח לא בגלל הרצון לשמור על המסגרת הקיימת. בתת-ז'אנר של תת הז'אנר זוג הגיבורים נפגש כאשר לכל אחד כבר יש בן זוג ומחויבות משלו (לא נישואין. רק אירוסין, אסור לפרק נישואין בקומדיה רומנטית). הגיבורים שלנו נפגשים, וברור לנו כי הם הם הזוג משמיים, ובני הזוג הנוכחיים הם רק הפרעה זמנית, עד סוף הסרט או חמש דקות קודם.

אז מי קובע את החוקים? המשחק המשכנע, או ההתיישרות שלנו עם הציפיות של העלילה?

הסרט Face off (עמות חזיתי בעברית) מתייחס לשאלה הזאת בצורה מקורית ובכך מציב את עצמו כסרט פילוספי מעניין. בסרט שני גיבורים. הטוב והרע. ארכי נבל ושומר חוק מחויב ואמיץ. שניהם מוכנים ללכת עד הסוף. הגיבורים הם ג'ון טראבולטה וניקולאס קייג'. מי מהם נראה כמו שומר חוק ומי כמו נבל? עקרונית, כל אחד יכול להתאים לשני התפקידים. העמדה שלנו תקבע לפי הבחירה של הבמאי. נאהב את האחד ונתעב את השני, ובמהלך הסרט, נוכל למצוא בפרצופו ובמראהו של כל אחד את אופיו האמיתי.

בסרט הזה, טרבולטה הוא סוכן ה FBI וניקולאס קייג' הוא הפושע. ראינו? הסתגלנו? כאן מגיעה תפנית בעלילה, ובעזרת טכנולוגיה עתידנית מיוחדת מחליפים שני השחקנים את פרצופם. מעתה, קייג' הוא הטוב וטרבולטה הרשע. זהו סידור העבודה במהלך כל הסרט. לא רק שיש לנו גיבור טוב וגיבור רע אלא שלכל אחד יש פרצוף של להיפך. אנחנו אמורים לא להזדהות עם הפרצוף ועם מראהו של השחקן. כך עד לסיום, שם כמובן הכל יבוא על מקומו בשלום תרתי משמע.

אבל אתה, הצופה, שוב לא תדע מה מראהו של גיבור טוב ומה מבדיל בינו לבין הרע.

הכנסתי יום אחד את שמי למנוע החיפוש. יחד עם דפי התוצאות מופיעות גם כמה פרסומות. פרסומות חכמות, כאלה שיודעות לנתח את מילת החיפוש ולהציע את הפרסומת הכי מתאימה, העיקר שתבואו. וזאת מודעת הפרסומת שקיבלתי עם חיפוש שמי:

"אלפי תקצירים, ביקורות ספרים וסיכומים של מאמרים, כתבות ועבודות בנושא זנדמן וללא תשלום."

אין מצב. לא הלכתי לבדוק אבל אין מצב שתמצאו אלפי תקצירים, ביקורות ספרים וסיכומים של מאמרים, כתבות ועבודות בנושא זנדמן. אני לא אומר שיש כאן בעייה של אמת בפרסום. הבעייה שכאן בעייה של יחסי אדם-מכונה ויחסי חכמה-טפשות.

הרעיו החכם בסטייל גוגל הוא לייצר פרסומת יעילה וממוקדת. במקום להתפזר ולהציף בפרסומים על הכל לכולם, עדיף להתמקד ולהציג לכל אחד רק את אותם נושאים בהם הוא מגלה התעניינות. ואיך נדע במה הוא מתעניין? פשוט מאד, ננתח בחכמה את אותם דפים שהוא קורא וחיפושים שהוא מחפש. נזהה כמה מילות מפתח וכך נדע מה באמת מעניין את הקורא.

הנה כמה דוגמאות שליקטתי באחד הימים.

בעיתון "הארץ" מופיעה בפעם השניה תוך שלושה חדשים כתבה על הפנים (או לא בדיוק הפנים) היפות והנשיות של סוריה. הפעם כתבה בנושא -  איך הפכה סוריה לאימפריית הלבשה תחתונה? נושא בהחלט מסקרן, והתמונות הנלוות לא פחות. ועל כן, הפרסומת האוטומטית היא -

מוניקה - מותג מוביל ללבני נשים. התמחות בחזיות הנקה. (לא התפתתי ולא קניתי)

 הכלה הסורית (תמונות - מוסף "הארץ")

בטור על ברלוסקוני והשיזוף של אובמה ("הנשיא החדש צעיר, בריא, ושזוף". ומה דעתכם בנושא? ) עולות באופן אוטומטי פרסומות של מכוני שיזוף.

השיא – מוסד חדש הנקרא סטודיו לאמנות השיזוף. נכון שתמיד חלמתם להרשם לסטודיו לאמנות?

הלאה.

צ'אווס: התחלנו לפתח גרעין ביחד עם רוסיה.

פרסומת ל דולב מיגון מפני קרינה

פרסומת מסוג אחר מקשרת כל דבר לסלולרי.

הנה, כאשר חיפשתי חומר בנושא שכול ואובדן, הבטיח לי אתר סימניה 

מהיום אובדן ושכול בחברה הישראלית גם בסלולארי!

יש! 

שיטה חכמה אחרת באתרי החדשות יוצרת קישורים ישירות מתוך מילות מפתח בטקסט.

"זו הסצנה הפותחת את הסיפור שובר הלב הזה, שבו עושה קנז את הלא ייאמן ומפרש את האהבה הישראלית לחומוס."

והמילה אהבה מיד מקושרת ל  חוגגים בפסטיבל סגול / חגיגה רוחנית מדיטציה וסדנאות

"הוא שאל את הילד: 'מה אתה רוצה?'.

'קולה'.

'ואוכל?',

' לא בא לי'."

אוכל? דייג אוהב דגים? / אם גם אתה אוהב, כנס לאתר בזק 144 לכל חנויות הדגים!

כדאי לכם להשקיע בפרסומות חכמות. תראו כמה לקוחות חדשים יתעניינו בכם.

כשהבן שלי למד לבר המצווה שלו, קבלנו הסבר בעניין ההפטרה המופיעה בכל שבוע. כשהטילו גזרות על עם ישראל ואסרו עליו לקרוא בתורה, חיפשו חכמינו דרכים לעקוף את האיסור. מה עשו? בכל שבוע, במקום פרשת השבוע, מצאו בנביאים פרק כלשהו אשר הזכיר בצורה כלשהי את הפרשת האסורה. איך הזכיר? השתמש במילה דומה, מצא מישהו עם שם דומה, הזכיר סיפור דומה. נגיד בפרשת השבוע יש קטע על קולה ואוכל אז בהפטרה יהיה משהו על חנויות דגים, או אם בפרשה יהיה פרק על אהבה לחומוס, אז ההפטרה תהיה על פסטיבל מדיטציה ואהבה.

כי זאת יש לדעת. אין חדש תחת השמש. כל החידושים וההמצאות לכאורה של העידן המודרני, אל לכם לחפש אותם בשדות זרים. תמיד הם הופיעו במקורות שלנו הרבה קודם.

מה ההבדל בינינו לבינם?

כאשר אנחנו ממשיכים לחטוף גינויים וביקורת מכל עבר, חשוב להדגיש את ההבדל.

הם מנסים בכל הזדמנות להרוג בנו. לפגוע באזרחים חפים מפשע כמטרה עיקרית, ללא הבחנה. רצח לשם רצח. כל אזרח וכל מקום הוא מטרה כשרה בעיניהם. ולא רק זאת, אלא שהם מסתתרים בתוך ריכוזי האוכלוסיה שלהם, ביודעם שכך נהסס לפגוע בהם. באופן הזה הם פושעים לא רק נגדנו אלא גם נגד אחיהם.

אנחנו פועלים בצורה שונה לחלוטין. ראשית, אנחנו לעולם איננו פוגעים באזרחים ובחפים מפשע מתוך כוונה תחילה. הם תמיד נפגעים כאשר אנחנו מנסים לפגוע בטרוריסטים עצמם. גם בטרוריסטים עצמם אנחנו פוגעים במשורה, רק כאשר הדבר נחוץ הכרחי. לפעמים אנחנו אפילו נמנעים מפעולה כדי לא לסכן אזרחים בצורה מוגזמת. נכון שגם אנחנו פוגעים לפעמים באזרחים חפים מפשע, אך הם לעולם אינם המטרה. האשמה כולה בטרוריסטים אשר נמצאים כל העת בסביבה אזרחית. אנחנו משתדלים לפעול בזהירות ולפגוע רק ביעד עצמו. במרבית המקרים אנחנו גם מצליחים בכך.

זה ההבדל ביננו ובין הטרוריסטים.

עכשיו שאלה מטרידה:

האם החיסולים הנמשכים של העולם התחתון הם טרור או לא?

מכירים את זה שאתם מספרים בדיחה, טובה לפי דעתכם, ואף אחד לא צוחק? ואתם שואלים את עצמכם – "הבדיחה לא מצחיקה או שאף אחד לא הבין?". יכול להיות שאף אחד לא הבין. במקרה כזה יש צורך להשקיע עוד טיפה ולהסביר את הבדיחה. אבל במקרה השני זה רק מחמיר את המצב. לא מספיק שסיפרתם בדיחה גרועה, אתם עוד עומדים ומנסים להסביר אותה.

הפוסט הקודם היה מאד מוצלח. הוא הגיע לפינת המומלצים וזכה ביותר מאלף מבקרים. חמישים אפילו טרחו והגיבו (כאן ההזדמנות להתנצל. בדרך כלל אני עונה לכולם, אבל עם כאלה כמויות זה נהיה קשה. אז תודה לכולם, בעיקר למי שלא קיבל תשובה ישירה). התגובות (חוץ מאחת) היו מאוד אוהדות ונלהבות, וזה באמת נעים, גם לקבל כאלה תגובות וגם לדעת שגרמת הנאה להרבה אנשים טובים.

הייתה התלהבות גם מהרעיון, וגם מהביצוע וגם מההברקות הקטנות. אלא מה? בעיני, התגלית הכי מקורית שלי הייתה הדמיון הרב בין הספה לבין חלק האחורי של מכונית אמריקאית. והביצוע הכי מקורי ומוצלח היה בתמונה האחרונה, שם ציירתי את המכונית הדמיונית שמשלימה את הספה מהתמונה הראשונה.

עכשיו אני מת לדעת. האם הרעיון לא כל כך מקורי והביצוע לא כל כך מוצלח? או שהביצוע היה כל כך מוצלח שחשבתם שיש שם צילום של מכונית ישנה?

אשמח מאד לתגובות מהמגיבים בפוסט הקודם.

כדי שבכל זאת יהיה גם לפוסט הזה מסר משלו, אני רוצה להעלות שאלה.

האם אלוהים ברא גם את כל הבדיחות?

ומה בדיוק הנקודה בתמונה הזאת?