כל הדברים גדולים כקטנים

אחד מיצורי העבר הנכחדים הוא עמוד ההמשכים, שריד לימים שמלאכת העימוד בעתון כללה עבודה סיזיפית של סידור אותיות עופרת קטנות לתוך משבצות טקסט, וכל שנוי של הרגע האחרון היה בלתי אפשרי. כל השאריות של הכתבה שלא הצליחו להכנס לעמוד הרגיל נדחקו לעמוד ההמשכים (המשך בעמוד 52)

עמוד 52

בעמוד זה, זה לצד זה, שכנו השאריות של כל הכתבות בעיתון במעין אחוות דחויים. עד כדי כך היה מוסד עמוד ההמשכים מבוסס, שב"Zoo ארץ Zoo" המיתולוגי מופיע עמוד המשכים כזה בפני עצמו (כמובן ללא שום חלק שקדם לו).

נזקקתי לעמוד ההמשכים משום שלעיתים קורה שפוסט שפירסמתי בעבר זקוק להמשך או עדכון. אמנם אפשר לחזור ולעדכן את הפוסט המקורי, כמו שנעשה כאן, אבל בדרך זאת, יעלם העדכון מעיניו של הקורא, והלא הקוראים הם נשמת אפו של הבלוג. ובכן, הנני פותח קטגוריה חדשה, "אחרית דבר" שמה, ובה דברי המשך והתפתחויות חדשות באמרות ישנות.

לדוגמא, בסרט "ברוס הגדול מכולם", מקבל ג'ים קרי מנוי זמני כמחליפו של אלוהים. הוא מגיע לאולם ריק ורחב, מתוך מחשבה שהוא עתיד לקבל הצעת עבודה מעניינת, אך לאחר תדרוך קצר מאד נאלץ להבין שהעבודה היא לא פחות מאשר להיות אדון העולם, על כל הטרחה הכרוכה בכך. הסרט הרבה פחות מצחיק מ"Zoo ארץ Zoo" ולא הייתי נזקק לו אלמלא הפוסט הזה שמתאר מצב דומה להפליא. הפוסט אמנם נכתב 6 שנים לאחר הסרט (ומתוך נקודת מוצא, ונקודת סיום, שונות לחלוטין), אבל על תכנו של הסרט למדתי רק עכשיו, ואני חייב להצביע על הדמיון.

אבל הנה בא ההמשך האמיתי. הפעם, המשך לפוסט הקודם, שם התלוננתי באופן כללי על המחוקקים (או חלק מהם) שלא מפסיקים לחוקק חוקים מרושעים ומטופשים (כולל חוק שאולי אוסר עלי לכתוב את הדברים האלה). ככל שאני נחשף למלאכתם באופן יותר פרטני, אני הולך ומצטמרר. הלכתי בעקבות הקישור להצעת החוק של כץ את חוטובלי באתר הכנסת, האומרת "בשירות הביטחון לא תהיה פגיעה בחופש הדת של חייל, לא תינתן פקודה לחייל בניגוד לדתו ולא יודח חייל מתפקידו בשל אי מילוי פקודה המנוגדת להלכת דתו; הרבנות הצבאית מוסמכת לקבוע מהי ההלכה." אם על החוק אפשר להתרגז ואולי אפילו להתווכח, הרי שדברי ההסבר, כפי שמצורפים לכל הצעת חוק, השאירו אותי חסר מילים. לכל היותר טור למקומון סוג ג' או חיבור של תלמיד מצטיין בבית ספר יסודי. מכיוון שנותרתי חסר מילים, וממילא לא היו לי ציפיות גבוהות, נשארתי זמן מה באתר הכנסת ועיינתי בעוד אי אילו הצעות חוק פרטיות. הצעת חוק פרטית, יש לומר, כאשר היא באה מאנשי הקואליציה, בדרך כלל אינה מעשית, ומסמנת את שולי השפיות של השלטון. אלא, כידוע, השוליים של היום יהיו המרכז של מחר.

ובכן, הנה היא לפניכם, הצעת חוק פרטית של החברים יעקב כ"ץ, זאב אלקין, דוד רותם, מירי רגב ויריב לוין. יום אחד, אולי היא תרשם בספר החוקים. ליוזמי החוק יש גם מצטרפים - אורי אריאל, ציון פיניאן, אברהם מיכאלי, רוברט אילטוב, דני דנון, דוד אזולאי, יצחק  וקנין, נסים זאב, פניה קירשנבאום וציפי חוטובלי. בסה"כ חמשה עשר חברי כנסת מקדמים את החוק. החוק מיועד לאיזור מסויים בארץ, ומתייחס למקרה של מי שהקים מבנים על קרקע פרטית של מישהו אחר.

(א)      הוקמו מבנים במקרקעין באזור, באישור הממשלה או בסיועה על ידי הנחת תשתיות, הענקת תמריצים או בפרסום פרסומים ממריצים לבניית או הקמת המבנים, תיחשב הקרקע כאדמת מדינה.

(ב)      סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין.

(ג)       הוכיח אדם את בעלותו על קרקע שהוקמו בה מבנים כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), רשאי הוא לתבוע לפיצוי על שווי הקרקע לפני הקמת המבנים.

אני חוזר שוב על סעיף ב'

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

אני חוזר שוב על סעיף ב'

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

למי שלא ניחש, בחוק זה, "אזור" – כהגדרתו בחוק לתיקון ולהארכת תקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז–2007

אגב, באתר הכנסת מופיעים כל החברים עם פירוט הרקע שלהם ופעילותם הציבורית. והנה, ברזומה אצל דוד רותם, מופיע בין היתר "אחראי על מערכת המשפטים המבויימים (1978-1980)". ולא ברוסיה או סוריה אלא כאן בארץ. מפחיד.

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

כדי להרגע, מומלץ לחזור ולצפות בֶּסרט, אולי מערבון טוב, עם קרקעות שמחליפות בעלים באופן פתאומי. אני ממליץ על היו זמנים במערב.

הבטחה: בפעם הבאה, יבוא המשך של משהו טוב.

מאה מילים על מבול החוקים המציף ומאיים להטביע אותנו

ברפובליקה הדמוקרטית היחידה

במזרח התיכון המחוקקים נופלים

מהרגליים וספר החוקים הולך

ומשמין. בדיקטטורה של הרֹב

צפוף ומזיעים, אין מקום

לזמזום מטריד של יתושים קטנים

מתנחלים במוחו של בג"ץ

וניוון השרירים זוחל לכל הגוף.

אחרי שנמעך את הביצות ונחליף את המח

נהיה בריאים, (נשאר חכמים).

המיעוט הרי מכשול בפני עדר עיוור,

עם רעיונות תוצרת חוץ - אלוהים

מה רע ברעיון מקומי? מאוחר. זמנכם נגמר. מחר

יהיה כל כך טוב שבחירות יהיו

מיותרות. כולם ילמדו כימיה וחשבון וכבר לא

נזדקק לבוּרוּת כדי לשלוט

המלך יעשה את הישר בעיניים

הנביא ימחא כף

בוא זאב מאולף, בוא כבש, הארוחה מוכנה

אחרית הימים מעבר לפינה

שיר שלי בגליון האחרון:

זוטא קצר-עט לספרות קצבית גליון 138

הַפִיקוּס הַשַּׁתְקָן שֶׁאֵרֵחַ
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת דּוֹרוֹת
שֶׁל צִוְחוֹת דְרוֹרִים וְשָׁמַע
אֵת כָּל שֶׁאֶפְשָׁר
עַל מָה שֶׁמֵעֵבֶר לַרְחוֹב
מִתְפַּלֵּא מִדּי בֹּקֶר
אֵיךְ, גַּם בִּשְׁנָתוֹ, שָׁרָשָׁיו
אֵינָם מַנִּיחִים לוֹ
לַחֲלוֹם עַל תְּעוּפָה

בן-גוריון מכריז בקולו "אנומכריזיםבזאת עלהקמת מדינתישראל" הוא איקון קולי מוכר מאד. נדיר יותר לשמוע משוררים ואנשי עבר מדברים בקולם, ואז, אחד הדברים המפתיעים לרגע הוא המבטא. למשל, לא זכור לי ששמעתי אי פעם את אלתרמן. בקולו. האם לאלתרמן, שעלה ארצה בגיל 15 היה מבטא פולני? שלא לדבר על המבטא של אליעזר בן-יהודה. ולא נדרשתי לזה אלא משום התחושה שהמבטא הזר הוא יצור העובר מן העולם. יש בקרבנו עדיין דורות אחדים של דוברי רוסית, שישמרו בינתיים על המבטא, אך מה עם המבטא הפולני או הרומני? מרגע שאזלו העולים החדשים ממקומות אלה, ואף הפונטציאל מוצה, נגזר על המבטא הרומני להכחד מן העולם. בעלי המבטא נעלמים מרחובותינו כמו בעל חיים נדיר. עדיין אפשר למצוא פה ושם פרט או שניים, חגיגה לחוקרים, אך אלה כבר עברו את גיל הפוריות ולא יבוא אחריהם דור חדש. הפרטים האחרונים הם אזור הדמדומים של מה שעבר.

לא תמיד לרעה. ברחובות ילדותי שוטטו לא מעט גמדים, גיבן אחד וילדים מפגרים. האלטראסאונד חיסל את כולם. בדיקות מי השפיר הטביעו את החריגים. אף אחד לא רוצה ילדים כאלה. אך בלעדיהם העולם מושלם יותר ומשעמם. הגלוי המוקדם ניקה את הרחובות ויצר מן טיהור אתני, ממש כמו הביצות והקדחת שאינם עוד. אני אומר לעצמי שזה מה שביקשו להם הנאצים, רק שאצה להם הדרך. עולם מושלם יכול להיות ריק ועצוב.

http://youtu.be/dTIGz3s2fUU

אני לא מפחד מאלוהים. רק מאלה שפוחדים מאלוהים.

הזכרתי אחת שלא פוחדת גם מאלה, ועומדת נגדם באומץ. המעשה מעורר תהודה, וגם בארץ לא אחרה התגובה לבוא, כפי שפורסם בהארץ, וחמישים נשים הצטלמו בעירום כמעשה של תמיכה גלויה. השאלה הראשונה שעולה על הדעת היא האם גלויי תמיכה בישראל הם הדבר המזיק ביותר שיכול לקרות לה ולמאבק שלה, אולם יש בכך מידה של התחסדות מצידי, שכן הדברים שכתבתי אני אף הם גלוי תמיכה מתוצרת ישראל, וההבדל ביני ובין אותה מחאה הוא רק ברייטינג, כלומר הדברים שלי אינם נשמעים ועל כן, לי, מותר לתמוך.

הרייטינג השונה הוא תוצאה ישירה ומיידית של הנושא, נשים מצטלמות בעירום. כי עדיין, הדבר נתפש כפרובוקציה. אני בעד, אבל דווקא בגלל אקט ההזדהות אני חייב להצביע על כמה הבדלים משמעותיים בין מה שעשו חמישים הנשים מתל-אביב לבין הסטודנטית ממצרים.

הדבר הראשון, הפחות מעניין מהיותו המובן מאליו, הוא ההבדל, עדיין, בין ישראל למצרים. בין תל-אביב, שהיא עצמה אקס-טריטוריה של העולם הנאור גם בים השמרנות הישראלי, ובין קהיר, ככל שאני מודה שאינני מכיר באמת. אם, כדברי חווה אלברשטיין, היאוש בלונדון הרבה יותר נח, הרי המחאה בישראל, עדיין, הרבה יותר נוחה ובטוחה. עד כמה נוחה? עד כדי, כמו ששמעתי את מארגנת הצילום מספרת ברדיו, שנשים נוספות רצו לבוא אבל ברוטשליד קשה למצוא חנייה.

שנית, העירום. בצילום שפורסם, עומדות חמישים נשים עירומות מאחורי כרזה של בד. עירום מאחורי בד. ואני רוצה להזכיר שכל אשה, בכל מקום, היא עירומה מכוסה בבד. גם האשה העוטה רעלה היא עירומה מכוסה בבד. ולמרות שההצהרה חשובה, יש פער בין עירום ובין הצהרה על עירום.

הדבר אחרון, והחשוב יותר, מחאה ככל שהיא גדולה יותר היא קטנה יותר, ולהיפך. במחאה, בצעקה, ובעיקר בפחד, יש משמעות לכמות. העֶדֶר מספק תחושת הגנה ובטחון. ההמון מספק כח. מאה אלף מפגינים קונים את הזכות לצעוק בשם "העם". הסתתרות בתוך המון מעניקה הגנה סטטיסטית, אפילו אם המשטרה יורה לתוכו. המון הוא יצור גדול וחזק. הוא שונה ממי שעומד לבד, כמו כוכב בודד. אפילו שניים, יחד, הם כבר הרבה יותר מאחד ועוד אחד. ההתייצבות לבד היא אומץ מעולם אחר לחלוטין. וגם הויתור על אנונימיות המתלווה אליו. כמה הגנה מעניקה האנונימיות? שאלו את אלפי כותבי הבלוגים. כגודל ההגנה של האנונימיות, גודל החשיפה של החשיפה. עמידה של כוכב אחד לבד היא מדרגה אחרת של אומץ אזרחי.

המשפט החשוב והנוגע ללב באותה כתבה בהארץ נדחק לפינה מפני הקוריוז. מסופר שם על הבלוגרית ממצרים –"כבר יומיים חשבון הטוויטר שלה לא מעודכן". אני דואג, כמו אמא כשהילד לא מתקשר.

ובכל הדברים האלה אינני בא לגרוע ממה שנעשה כאן, שהוא חשוב, ועדיין דורש העזה, אלא בא לחדד וליצור קצה של הבנה לגודל ההעזה של הגיבורה מקהיר. 

אני לא הייתי מעז.

נשים בעירום מאחורי בד

צדיק מלאכתו נעשית בידי (צדיקים) אחרים.

הנה, מיד אחרי שהכרזתי שנמאס, והתרגזתי, וירקתי, זה ממשיך. הפעם, רב, ששמו מעיד כי הוא מאד מושפע מארץ החיזבאללה, מציע להעדיף לעמוד מול כיתת יורים ולא להאזין לשירת נשים. מצד אחד יש כאן הסלמה, כי מסתבר שכבר לפני שנתיים התרגזתי בדיוק על אותו נושא, אבל אז הרב התורן אמר רק שעדיף ללכת לכלא, ועכשיו הגענו לכיתת יורים (ומה הדבר הבא?). מצד שני, עדיין מנחם לדעת שהדרך להימנע משירת נשים היא לעמוד, ולא להעמיד, בפני כיתת יורים. ולכאורה, כמו שציינתי, אני עדיין לא מפחד לומר את הדברים. ולכאורה, יש לנו עדיין יתרון גדול לעומת ארצות האיסלאם האלימות והמדכאות.

ובכן, מסתבר שהתשובה מגיעה דווקא משם. דווקא משם, היכן שהדכוי הדתי (עדיין) גדול פי מאה, והאלימות (עדיין) גדולה עשרת מונים, והפחד (עדיין) גדול כפליים. אולי כי שם (כבר) למדו לפחד פחות. הנה, ממצרים מגיעה התשובה לכל אנשי הדת, שונאי ומדכאי הנשים, מנבלי הפה הכפיתיים. באומץ לב נדיר קמה במצרים סטודנטית צעירה, עליה מגדה אל-מהדי, ובמחאה על הכפיה הדתית, על כפיית הרעל ששמו רעלה, על דכוי הנשים במרחב הציבורי, מפרסמת בבלוג שלה, תמונה שלה בעיניים פקוחות ובעירום מלא. מצרים. הסיפור באופן טבעי הגיע לאתרי חדשות בכל העולם, ושם, בלא מעט מקומות, באופן לא טבעי, דווקא כוסו חלקים בתמונה. מצרים. זה כוחה של מהפכת הפיסבוק. עליה ממצרים היא התשובה לרב לבנון. הייתי מוחא לה כפיים, אבל אני מעדיף להחזיק לה אצבעות.

עריכה:

ובכן, הסיפור מהדהד לכל מיני מקמות,גם בארץ, כפי שמספרת ידיעה בהארץ.

במחשבה שניה זה יהיה פוסט חדש.