לא חסרים לי נושאים לכתיבה. הקושי הוא לאחוז בנושא וליצור דבר שאני מרשה לעצמי לכנות בשם יצירה. היצירה איננה רק הנושא שלה אלא המבנה, הרצף, הקשר, ההקשר, הקצב, הצורה, הצליל, הנשימה, הנשמה ועוד הרבה וטוב. אני לא מארגן ומתכנן את הדברים אלא כמעט תמיד הם קולחים ומתהווים כמו מעצמם, ומה שנותר הוא לעבור עליהם, לשייף את הפינות ולצבוע. והנה מסתבר שמידה ומופיע פיזור דעת או דבר לא ברור אחר הדברים אינם מסתדרים מעצמם. ולא זו בלבד, אלא שהם נראים כקשים לסידור, כמו חידת פאזל שבה צריכים לסדר מספר חלקים באופן מיוחד, שישתלבו זה בזה ויצליחו כולם להתכנס בצורה מדויקת לתוך קופסא קטנה. וכל עוד לא פותרים, המשימה נראית בלתי אפשרית, ומכל מקום, אין לנו לדעת אם אכן היא אפשרית או שפשוט עובדים עלינו (ובמתמטיקה יש ענף שלם שדן בדיוק בשאלה הזאת). כך ממש אני מתבונן בשפע נושאים מעניינים אבל הם לא כל כך מסתדרים לתוך הפוסט. (וכדאי להתייחס לרגע למושג הפוסט שאיננו מאמר או טור, ולא כתבה או סיפור אבל הוא בהחלט משהו. אולי כל מה שדרוש הוא לתת לו שם עברי). ומתוך תקווה שעם האוכל יבוא הפתרון אני בכל זאת מתיישב, אלא שבגין אותה חדות חסרה אינני יודע על מה אבחר לכתוב. כאן אני מעיין ברשימה הארוכה של נושאים ורעיונות שאני עורך לעצמי. אני שם לב שככל שהרישום ישן יותר כן מתקרר הנושא וחסרים לו אותם חיים משל עצמו אשר בדרך כלל מוליכים אותי אותו הישר לתוך ולבין השורות.
(הפיסקה החדשה לא שיש לה הצדקה מוחלטת אבל יש גבול ואני עצמי מאד מתעייף בקריאה של טקסט לא מפוסק) מכל מקום אני מעיין באותה רשימה, ותוך מספר שורות נתקל במשפט "מעדתי במדרגות, הכל שביר". המשפט הזה לוכד את תשומת ליבי המלאה. אני לא זוכר את אותו ארוע אבל בשילוב של זכרון מעומעם והגיון שגורר דמיון אני רואה בברור. בתוך יום יום של עניינים רגילים, צרות וטרדות, הנאות קטנות, משימות ותכניות, רגע אחד של אי רציפות, החלקה פתאומית, פספוס של סנטימטר והתוצאה שלו יכולה להפוך לעניין המרכזי, הקובע, הכובש את הציר והמרכז של סדר היום. כמאמר התשדיר המעצבן – "גם יום חלום יכול להגמר באסון". אכן באותה פעם מעדתי בפתאומיות ברדתי במדרגות ובחלקיק שניה אחרון הצלחתי להשאר על רגלי ולהשאיר הכל בחתיכה אחת.
יש סיבה טובה לכך שהמשפט הבנאלי הזה שנכתב לפני מי יודע כמה חודשים לכד את תשומת ליבי. הנה לפני שבועיים, ברגע פתאומי אחד החלקתי במדרגות, ונוכחתי שהכל שביר. מה שיפה באותה נפילה שהיא אכן שיקפה מעבר חד מיום מאד מהנה למכה כואבת ומי אני בלי מטאפורה טובה לבוקר.
שבועיים התהלכתי עם חלק כאוב, עם עליות ומורדות (שוב דימוי מדרגות), עם המנעות מצחוק ויותר מכך מהתעטשויות עד שמצאתי את עצמי מול הרופאה האורטופדית במרפאת החירום. הרופאה הקשוחה לא הוציאה בדל חיוך, לא מול השלום שלי ולא מול הצלעות שלא הראה סימני חבלה חיצוניים. אבל לאחר שעיינה בצילום הרנטגן, התרככה פתאום. "שבור" בשרה בחיוך. ולעולם לא אדע אם היה זה חיוך הזדהות, לאור ההכרה בסבל שלי, חיוך של הנאה, לאור הההכרה בסבל שלי, או סתם חיוך של סיפוק מקצועי למראה שבר יפה.
עכשיו אני חושב לעצמי, אם ממילא שבור וכואב, אולי זאת ההזדמנות לקחת פיסת צלע ולברוא אשה? כמה הזדמנויות יש לנו לברוא אשה? וכאן אני מוצא שתי אפשרויות או אסכולות.
אם אני היוצר, אני בורא אשה שהיא התגשמות חלומותי. הריני משול לפיגמליון האגדי היוצר יצירה מושלמת ומתאהב בה וגם זוכה שתפילתו תענה ותוענק לה רוח חיים. המוטיב של יוצר שיצירתו זוכה ברוח חיים הוא נפוץ מאד אבל מתגלגל למערכות זוגיות שונות זו מזו עד מאד. המהר"ל מפראג ודוקטור פרנקנשטיין בוראים מפלצות צייתניות, ג'פטו הערירי עושה לו ילד ופיגמליון יוצר את האשה המושלמת.
(בפעם הראשונה שבקרתי ברומא התגוררתי בפנסיון משפחתי קרוב לתחנת הרכבת. ניהלה אותו סבתא איטלקיה כבדת גוף כמו שרואים בסרטים. לפנסיון קראו "פנסיון גאלאתיאה". השם היה לי מוזר ולא מוכר ולא היה נחרת בזכרוני אלמלא שמרתי למשך שנים את כרטיס הביקור שלו. את השם פיגמליון הכרתי מילדות בזכות המחזה הידוע, אבל עברו שנים רבות עד שלמדתי מי היא גאלאתיאה. היום, למרות שאני יודע שגאלאתיאה היא האשה בעלת היופי המושלם, החיקוי לוונוס אשר זוכה לרוח חיים בזכות האהבה, כאשר אני הוגה את שמה עולה בעיני רוחי אותה גברת איטלקיה כבדת גוף).
מהצד השני, כאשר אדם פוגש בחווה היא אינה יציר חלומותיו. היא מעשה הבורא ונבנית על פי טעמו שלו. החיבור בין אדם לחווה הוא תוצר של שידוך. הפגישה המחייבת ביניהם היא גם הראשונה. הוא מעולם לא ראה ולא הכיר אותה. כל כולה, על פי טעמו של השדכן שהוא גם המעצב. כל כך הרבה נשים יש בעולם. כולן שונות. יש בהן לטעמי ויש שלא. מה הייתה דעתו של אדם כשראה את חווה? אישה אחת ויחידה הייתה בעולמו של אדם. האם נבראה לטעמו? האם לסכן צלע ולהפקידה בידי אלוהים ולסמוך על טעמו? האם יש לנו טעם דומה בנשים? (כי בשאר הדברים אנחנו לגמרי שונים). למה בעצם הוא לא התייעץ איתו, או הראה לו קטלוג לבחור מתוכו? הם יכלו גם לשבת יחד, להפוך את זה לפרויקט משתף. מן זמן איכות שכזה בגן העדן. אבל כאשר הנטייה האלוהית היא להכתיב, זאת התוצאה. אני לא אומר שאדם לא היה מרוצה. יש אנשים שמרגישים הרבה יותר בנח כשמישהו אחר עושה את הבחירות עבורם. אבל גם אז, במבחן התוצאה, איך הייתה חווה בעיני אדם? לא שהוא דמיין משהו לפני כן, הרי לא היה לו בסיס. אבל המפגש הראשון, המבט הראשון, הרי יצר אצלו איזה רושם. אני מנסה להכנס לנעליהם של אדם ואלוהים במשחק הזה ואני חושב שהבנתי את הטריק. אלו הבגדים, ליתר דיוק – העדרם. כשהיא מתייצבת פתאום בלבוש חווה הרושם הראשוני הוא תמיד חם ומלהיב. זאת הנוסחה המנצחת.
תזכור כל אחת – לדייט ראשון, אם את שואפת להשאיר רושם בל ימחה, עטי על עצמך את בגדי חווה.
זאת הייתה הבחירה שלו
וזאת שלי
ושאלה לסיום. ראיתם אי פעם משהו שמורכב משתי צלעות? אני לא. לפחות שלוש, כמו במשולש. אז מה זאת אומרת הצלע השלישית, כאילו ששתיים זה טבעי ושלוש זה תוסף מלאכותי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
