כל הדברים גדולים כקטנים

אלה תולדות השכנוע לנקוי הצלחת. כל בן לאם פולניה מכיר אותן היטב.

על פי שיטת האיומים, או המקל, אם לא תגמור לאכול יבוא שוטר, שהוא כמובן גורם מאיים וסמכותי, והוא כבר יכריח אותך. כשאני חושב על זה היום, אפשר ליישם את השיטה בחיי הזוגיות. אם לא תגמרי יבוא שוטר. מצד אחד יש כאן נסיון לעקור אחת ולתמיד את תופעת הזיופים, ומי מתאים לכך יותר משוטר שומר חוק. מצד שני, זאת פניה אל הצד האפל, אל הפנטזיות הכמוסות, אל הגבר הכוחני, המאיים, ובה בעת חובש מדים וחוגר אקדח. העיקר שתגמרי.

השיטה השניה פונה אל המצפון. בזמנו היו ילדים רעבים בהודו, וזאת הייתה סיבה טובה לסיים את האוכל בצלחת. השיטה מיושמת עד היום ללא שנוי. המסורת חזקה מהמציאות, ומעולם לא שמעתי כי השיטה מתעדכנת בהתאם לעמודי החדשות הפנימיים, אלה המספרים על זוטות כמו אלפים הגוועים מרעב בארץ רחוקה. עדיין הסיבה לאכול היא הילדים הרעבים בהודו.

בשיטת הגזר, של הפתוי בהטבות, מובטח הקינוח המתוק המצפה בסוף הדרך. אלא שאם הקינוח נופל לא רחוק מהמנה העיקרית הוא זוכה לאותו מעמד דחוי. השיטה הצליחה רק לאחר שכלול נוסף, כאשר כל הארוחה הופכת לג'אנק פוד טעים ומפתה ומזין. מאד מזין. מזין עד כדי כך שכרגע הקמפיין מבקש מהילד – תפסיק לאכול.

אני רוצה להציע שיטה נוספת המיועדת למבוגרים שבינינו, ופונה אליכם בקריאה לגמור את כל האוכל שבצלחת.

בספרו של דניאל קווין "ישמעאל", מתוארת התפתחות המין האנושי באופן הבא. בראשית התהלכו בני האדם בערבות בחבורות של ציידים לקטים, מנסים לאסוף לצוד צייד מכל הבא ליד ולהשביע את רעבונם. הפריצה הגדולה באה כאשר למדו לאלף ולהחזיק ברשותם עדרי חיות משלהם. משלמדו לגדל פרות וכבשים, שוב לא נזקקו לעמול כדי לצוד אותם והבשר נהיה מזומן להם בשפע. אלא שהזאבים המשיכו בשלהם. כמו תמיד השיגו את מזונם בצייד, גם אם הכבשה היא רכושם של בני האדם. אלה, ראו בכך הכרזת מלחמה והחלו לרדוף ולהרוג את הזאבים. אלא שבכך לא הושג השקט. הפרות והכבשים שיצאו למרעה לא זכו לרגע של שלווה. על העשב הטרי קמו מתחרים רבים מחיות השדה. התחרות על העשב פסקה רק לאחר שחוסלו אוכלי העשב השונים – חרקים, עכברים, ארנבים, חזירים ושאר חובבי הז'אנר. אז נאלץ העשב להתחרות בשפע של עשבים שוטים שאמנם היו שם תמיד אך עתה הפכו לחסרי תועלת, שמשמעו - נזק. חיסולם של אותם עשבים פינה את הקרקע לספק מאכל לבני האדם ולעדרי הצאן והבקר שלהם. ההצלחה הביאה לגידול באוכלוסיה ושוב לא היה די בשדות המרעה. שטחים הולכים וגדלים של צמחיה טבעית נעקרו והושמדו כדי להפנות את הקרקע לגידול צמחי המאכל. את כל אלה צריך כמובן להשקות והמקור למים טובים הוא כל אותם נחלים ומעיינות הפזורים בשטח. נעלמו המים ולא חזרו.

הנה, שלב אחר שלב, חוסל הטבע – חיות, צמחים, מים וקרקע, כולם משועבדים לצרכיו של המין האנושי. יעודם של בעלי החיים הפך אחד – לספק מזון לבני האדם. את חייהם הם מקריבים כדי שנוכל לאכול. ראו זאת כך - אין ארוחות חינם. התשלום על הארוחה אינו זה שאתם משלשלים לכיסו של בעל המסעדה. עבור השניצל שאתם אוכלים יש תרנגולת ששילמה בחייה.

מנהג הוא אצל שבטי האינדיאנים בצפון אמריקה, שכאשר הם אוכלים את בשרו של בעל חיים שנצוד – הם אומרים תודה. לא ברכת מזון המודה לאלוהים על הבשר שסיפק לנו. תודה לחיה שאיבדה את חייה כדי להאכיל אותנו בשר. 

זכרו זאת כאשר אתם אוכלים. כאשר אתם מעמיסים את האוכל על צלחתכם. כל ביס ניתן לכם מתוך חייו של מישהו. איכלו מתוך יראת כבוד והכרת תודה.

אל תשליכו אוכל. זה לא עניין של מחיר. לא של שמירת חוק ולא של אנשים רעבים. השחתתם את הטבע וקיבלתם את חייה של פרה כדי לאכול. לא כדי להשליך אותם לפח האשפה.

"על איזה כלב אתה חושב עכשיו?"

"עכשיו אני חושב על האמסטף."

בדיוק אמרתי על הכלב שהיה אצלנו - שהיה כל יכול אבל קצת יותר מדי, שאולי ככה זה עם אמסטפים. תמיד אני שומע שמספרים עליהם כמה הם עדינים, נינוחים וממושמעים, וכמה הם בעלי יכולת ותעוזה, ואיך (אבל רק לעיתים רחוקות) הם משום מה חוצים איזה קו. ואני לא הייתי לוקח כלב כזה. יש משהו במראה שלו שאומר איום. וכשקרה המעשה עם הכלב שנשך, פתאום התבהר לי שאולי הוא גם אמסטפי מבפנים. כי בעיני היה רגיל ונחמד וכלל לא מרשים למראה (וזאת מסתבר מהסיבה שאינני מבין גדול בכלבים, כי באחד הבקרים כשטיילתי איתו בים עברה אשה מולנו והביטה בו בעניין, ואני חשבתי שהיא קצת חוששת ממנו, מה גם שהייתה לו נטייה לגלות עניין בעוברים ושבים, אבל (וכאן מסתבר שגם באנשים אני לא מבין גדול) כשנפגשנו שוב בדרך חזור, היא הרהיבה עוז ופנתה ושאלה על הכלב, איזה כלב ואיזה גזע, כי היא קצת כן מבינה והיא כן התרשמה), אבל אלה שכן מבינים בכלבים הבינו מייד שמדובר בבחור רציני, מהסוג של המנהיג השקט שלא צריך להרים את קולו ולא לאיים. אני מתכוון למבינים ההולכים על ארבע. כאשר פגשנו כלבים בטיולנו הלילי, בעיקר אלה החצופים, המציקים, המתפרצים בנביחות מתוך החצר, או ניגשים באדנות מתגרה, ואלה, בלי יוצא מהכלל, הגיעו, ריחרחו וכעבור שניות מספר פשוט שינו כיוון והסתלקו בשקט. וגם החתולים מבינים דבר או שניים, ובשבוע וקצת שהיה אצלנו בנסיון, פשוט נעלמו מאותו איזור בחצר בו היה קשור, או אפילו נעלמו בכלל.

בינתיים, בהמשך לאותו מעשה, ואותה החלטה, הוא חזר לבעליו המקורי, ברגשות מעורבבים של כל הנפשות, וכבר למחרת הגיע במקומו כלב אחר, עם סיפור דומה (שגדל בבית טוב ונמסר מחוסר ברירה), והנה, למרות שהכלב הזה יותר גדול ואתלטי, החתולים פחות או יותר שבו לגבולם, ממש כמו פליטים מאיזור שבו שככו הקרבות.

הנה אם כן, על דעת החתולים, הכלב החדש הוא בטיחותי וידידותי, וכיאה ללקוח חדש זוכה לשלל פינוקים והשקעה שמתחילה בטיול לים בכל בוקר. גם שם הוא זוכה לנקודות וכבר מן היום השני עושה את הדרך בשמחה וללא רצועה וצולח בנחת את המפגשים התכופים עם הולכי על ארבע (רחרוח) והולכי על שתיים (התעלמות).

כאן מתחיל סיפורנו. בבוקר הזה ממש, על קו החוף. מרחוק מופיעה דמות הולכת ומתבהרת – גבר רץ מלווה בכלב. אף העובדה הפשוטה הזאת, כמו כל עובדה אחרת, טומנת בחובה שלל דברים, כמו למשל שההולך במרחב הפתוח, כמו זה שבחוף הים, והרואה אנשים ממרחק, לומד לזהות ולהכיר מתוך אפס פרטים, כי העובדה שמדובר בצועדים קבועים פחות או יותר (בהתאם לשעה פחות או יותר), מלמדת להבחין בדברים כמו צורת ההליכה, נפנופי הידיים והנעת הגוף, הלבוש הקבוע לפעמים או וסוג הכלב, וכל אלה מאפשרים לזהות את הצועד ממרחק בו דמותו עדיין מכסה תאים בודדים ברשתית העין. אם כן, גבר לא מוכר רץ בלווית כלב, והחושים הבודקים בעיקר את הכלב ומתכוננים למפגש מזהים את האמסטף, ומתוך אי הנוחות עןלה קריאת הרגעה ואומרת – אם הכלב היה מסוכן הוא לא היה רץ איתו כך על החוף.

מגיע הרגע ואנו חולפים זה את זה, הכלבים מרחרחים, הכל בסדר, אני ממשיך קדימה, הכלב שלי גם, והאמסטף גם. מגיע אלי ומצטרף. הייתי אומר – נדחף. אני צועד, האמסטף ממש צמוד אלי, הכלב שלי לידנו, והגבר ממשיך בריצתו כאילו כלום. הולך ומתרחק, ואפילו לא מביט לאחור. האמסטף לא מבין שום רמיזה עדינה כמו "לך", ואני לא רומז שום רמיזה שאינה עדינה, והמצב ללא שנוי וללא מוצא ואני לא מוצא שום פתרון. אני צועד על החוף עם שני כלבים. אחד שלי ואחד אמסטף צמוד. הצעידה המשותפת מאפשרת לי מבט קרוב. כלב גדול (הוא נראה גדול יותר ממה שהוא באמת, ולא רק בגלל שהוא קרוב). אזניים קצוצות מאד, הרבה יותר מדי. סימני פציעה בלחי, כנראה נשיכות. קולר עור רחב עם שלוש שורות של ניטים ממתכת. ההיסטוריה שלו לא נראית טוב. הוא צועד בשקט ובבטחון. במבט מאחור נראה זוג אשכים גדולים מתנודד בכל צעד. כלב זכר לא מסורס. מדי פעם מביט לעברי, אולי לרצועה שבידי, ומנסה להתקרב. אנחנו מתקרבים לבחור שמנסה לגרור משטח עץ. האמסטף מתקרב אליו ואני נמלא תקווה. אולי זה בכלל הכלב שלו? אני שואל, והוא מחייך, משיב – אתה כבר החמישי שהוא נטפל אליו. הוא כנראה ברח או ננטש. ואנחנו ממשיכים.

בינתיים, הגבר הרץ, עוקף אותנו בדרכו חזרה. האמסטף מתלבט. לרווחתי הוא בוחר לשוב ולהצטרף אליו. הגבר והכלב רצים ונעלמים מעבר לגבעה.

על החוף חונה רכב, לידו אוהל ושני גברים. עוד מרחוק אני מזהה. כשאני מגיע לקרבתו, אני רואה כלב יושב, גונב מעט צל מהרכב. אני עובר לידם, מביט בריכוז באמסטף הרובץ בצל, אחר בגבר שלידו. אל תסתכל עלי קורא הגבר בחיוך. אין לי שום קשר אליו.

הוא עדיין ישב שם בדרך חזור. הצל כנראה היה נעים. מישהי התקשרה למועצה, שישלחו פקח. זה לא כל כך פשוט. יש פקחים עם רכב שיכול לנסוע בחוף, ויש לוכד עם רכב רגיל, והוא בכלל פוחד מאמסטפים. הוא מתמחה בכלבים חייכנים שנח ללכוד.

ההליכה עם האמסטף הנצמד הייתה חוויתית. פיסית. נשאר זכרון של סיפור שיש לספר. ואני חושב עליו. ילכדו אותו, וכמו שהוא נראה הוא לא יוחזר לבעליו. הוא יובא למכלאה, ושם יוחזק בבידוד לא ימסר לאף אחד. בסוף יבואו להרוג אותו. והוא, בסך הכל נולד גדול וחזק, עם שרירים ושיניים, אבל מי יודע איזה לב. כמו עבד שחור, כמו המפלצות מהאגדות, הוא נחטף לתוך גורלו, אזוק, מושפל, מנודה, מעורר פחדים, מסוכן, מאיים, מפלצת. והוא, מה הוא יודע? הוא בסך הכל הוא רצה מישהו לרוץ איתו וקערה של מים.

ולא תאמינו כמה קשה למצוא תמונה של אמסטף חמוד

מה גרוע יותר, לפגוע בחבר או באויב? אם מדובר בפגיעה בשוגג, ובנזק ניתן לתיקון, מוטב לפגוע בחבר. למעלה מזה - זאת אולי ההגדרה הברורה והפשוטה לחברות. מסתבר שכאשר אתה נפגע, התגובה שלך – הכעס, העלבון, הרצון להעניש או לנקום, כל אלה הינם בעלי קיום נפרד מהפגיעה עצמה. אלה כולם מעשה ידיך, תוצאה של מערכת היחסים שלך עם עצמך ומי שפגע בך. הסמן הימני הוא אתה עצמך. אם אתה בועט בכדור והוא פוגע בחלון ביתך ושובר את השמשה. אתה מקלל וכועס על עצמך ומתקן את הנזק, אבל קרוב לודאי שלא תיטור טינה ולא תפגע מערכת היחסים עם עצמך. אם הילד שלך הוא זה שבעט, אולי הכעס יקבל בטוי מוחצן יותר, אך התוצאה בסופו של דבר דומה. אבל אם זה הילד של השכן, זה שמסוכסך אתך, הכעס כבר יהיה שונה לגמרי. הוא יתעצם, וימשך, ויתמשך. אין ספק שאותו כעס מוסף לא נובע מהמעשה עצמו אלא ממקורות אחרים.

הנה אם כן רמת הסף לתגובה ולכעס - כעס על אחרים כפי שהיית כועס על עצמך.

משום כך, פגיעה בחבר מצטמצמת לפגיעה עצמה (ואף למטה מזה, כי החבר נוטל על עצמו משהו מהנטל)  ופגיעה באויב גורמת לו להגיב ולהעמיס ולהוסיף את כל המטען העומד ביניכם. מוטב לפגוע בחבר. נניח שחברך ההולך על ארבע נשך את זה ההולך על שתיים. נשיכה קטנה תסתכם בנשיכה קטנה ובאי נעימות. לא יהיו לה המשך והעצמה ותביעות נזיקין, וניפוח סיפורים ושאר תופעות שהיו מתלוות לננשך שאינו חבר. בכלל, האפשרות לפתור בעיות באופן מקומי ומיידי מבלי להרחיב אותן למעגלים רחוקים, כמו לרשויות החוק היא רצויה ומבורכת, גם אם לעיתים היא נמתחת רחוק מדי ומנוצלת לרעה. תשאלו את צ'יקו תמיר.

למרבה המזל, נשך ידידי על ארבע את חברי על שתיים, ואף הסתפק בזוג מכנסי עבודה ולא העמיק מעבר להן. אלא שהמזל, כדי שיאיר פנים צריך לסייע לו ולפיכך נאלצתי לקבל החלטה קשה. הקושי הגדול נובע ממוחלטותה של אותה החלטה. הבחנה ברורה ומוחלטת בין שתיים - כשצריך לבחור באחת.

מעשה שהיה כך היה. תחת כלבנו שנעלם הגיע הביתה כלב חדש, כלומר חדש אצלנו. הכלב עצמו כבר ותיק ובוגר ובא מבית טוב שנאלץ להפרד ממנו בצער. מה שלא היה ברור מהיום הראשון ובוודאי שלא מובן מאליו, הפך לעובדה מהיום השני. הכלב, התנהג והרגיש כאילו מאז ומעולם זה היה ביתו ואלו היו בעליו. כלב צייתן, עירני, ידידותי, שמח, בטוח בעצמו, עצמאי, חד ומדויק וכל אלה הן רק עובדות מצוינות. כלב מ-ד-ה-י-ם. רונאלדו של הכלבים. מעל ומעבר לכל מה שציפיתי מהסיבה הפשוטה שמעולם לא החזקתי בכלב שכזה. זה הכלב שבמפתיע נשך חבר שלי.

נשיכה אחת יותר מדי, כי כאמור, איני יודע מי יהיה הבא בתור וגם אינני יכול להרשות לעצמי לדעת.

אלה אם כן שתי הממלכות. מבחינת הראש והשכל המסקנה החד משמעית, הברורה והיחידה היא שאסור להסתכן ואנחנו לא יכולים להחזיק בכלב. מבחינת הלב והבטן התאהבנו בכלב, התפעלנו ושמחנו בו באופן מלא מוחלט ולא רצינו להפרד ממנו. ובין שתי הנטיות הללו, ההפוכות, אך מוחלטות, צריך לבחור. השאלה המעניינת היא אם קיים ויכוח בין הלב לשכל, מי זה שמכריע ביניהם? מי קובע מי מהם ינצח ומי יפסיד?

לפעמים באותה הצומת אנחנו צריכים לקבל החלטה גם לגבי אנשים. לחלקנו זה יותר קשה ומסובך.

כאשר אספתי חומר לסדרה על בריאת האדם נתקלתי בתמונה הזאת של ציור קיר. משהו מוכר בנוף שבתמונה כמו גם המבנה המיוחד של הקיר עזרו לי להבין שמדובר בציור על גדר ההפרדה. התגלית המקרית הזאת הפכה לקצה קרחון. קצה קרחון, הקצה הקטן והגלוי, שמעיד על חלקו הגדול שנותר סמוי מן העין. מדובר בתופעה שהיא עצומת מימדים, ויחד עם זאת, נעלמת מן העין ולא זוכה להתייחסות ולחשיפה. כך לכל הפחות נדמה לי, מהסיבה הפשוטה שעבורי מדובר בתגלית ובחידוש.

גבירותי ורבותי, גדר ההפרדה, כך קראתי, אורכה 680 ק"מ שהם 680,000 מטר, וגובהה 8 מטר. כך נוצר משטח אחיד וחלק ששטחו למעלה מ 10 מליון מ"ר. הייתי צריך לנחש בעצמי. זהו אולי בד הציור הגדול בעולם. חציו בצד שלנו וחציו בשלהם. גראפיטי על קיר שכזה הוא תופעה תרבותית (שלא לומר חברתית ופוליטית) רבת היקף. גם אם רק חלק אחד מאלף מצויר, זה הרבה. להפתעתי – הופתעתי. עכשיו בדיעבד, אני מצליח למצוא מספר איזכורים וצילומים, ברשת, אך ככלל, התעלמות. מי אצלנו מכיר את התופעה ומודע להיקפה פרט למי שפגש בה ממקור ראשון?

הנה אם כן, אני מציג בפניכם תופעה תרבותית מקומית. לא בדיוק המקום שלנו כי הפעילות, ברובה המוחלט, קיימת רק בצד השני, המופרד. אי אפשר להביט ולראות מכאן, אפילו אם נגיע למרחק נגיעה מהגדר. הכל בצידו השני של הקיר. לא בדיוק המקום שלנו כי קיבלתי את הרושם שבמידה רבה מדובר בתופעה מערבית מיובאת. העבודות, היוצרים, המסרים, באים ממערב ומצפון. הכתובות – באנגלית. הכח המניפולטיבי מכוון אל הקהל המערבי ודעתו, זה הצופה בתמונה כמוני – ברשת, בעודו יושב בכורסתו הנוחה.

מייד תוכלו לצפות במבחר תמונות ועבודות, ואחריהן, הפניות וקישורים למספר אתרים המכילים מקבץ נאה ומרשים. האתרים באנגלית. שפה מובנת וברורה לכולנו. הצפיה בהם אינה מהנה. הם שייכים למרחב המשתרע בין השמאל הקיצוני לאיסלאם הימני. הכותרת הזהה היא The Apartheid Wall. הבטויים והמינוחים אנטי ישראליים בוטים. קל להתלהב מהיצירות, מכושר ההמצאה והבטוי, מהמקוריות, מהיצירתיות, מההשקעה והכשרון ומהניצול היפה של משטח החומה. הכל מתהפך כאשר אתה מוצא את עצמך פתאום על כסא הנאשם. אתה (אני) לא מקבל את הטיעונים, מוצא חוסר הבנה ואי דיוקים ודקלום חסר ידע (כמו למשל הסבר מפורט על דמות הפרות - בציור של חמורים). אבל אתה במיעוט.

בין אלה ובין אלה אתם מוזמנים לצפות במבחר שכאן וגם לבקר בקישורים. אפשר גם לחייך ולנסות למצוא שביב תקווה בעיניו של הצד השני.

אחד הציורים המרשימים. שימו לב לגראפיטי בתחתית התמונה. מי מהצדדים כתב למי?

הצילום היפה הזה אינו זהה לקודם. הצללית הפוכה.

הציירים משתמשים בשבלונה מוכנה ומרססים.

אלו עוד צלליות מרוססות, דמויות חיילים, קטנות יחסית

וכאן חיילים אמיתיים, כנססים מול הציור הענק

הנה אותו הציור, וחלק ממה שסביבו

שוב חיילים מוקטנים לייד דיוקנו של גנדי

וכאן גנדי ליד שכניו לחומה

הציור ההוא ברגע שנוצר, תכול ונקי.

שימו לב בתמונה שמעליו, כיצד כוסה הציור עצמו כתובות גרפיטי בערבית.

הפתח בחומה - מוטיב חוזר ונפוץ

והנה שבירת הפתח, בעזרת האהבה

יום יצירה. פרויקט מאורגן ומסודר.

נסו לזהות כאן את החלק עליו עובדים בצילום הקודם.

זה עוזר להבין עד כמה הציור גדול.

זאת עבודה שנראית כמו קולאז', כמעט צילומי

לעומת הכרזה הזאת שכאילו נגזרה מז'ורנאל פולני משנות השישים

עיטור מקומם ומעניין בסגנון קית הרינג - מלך מלכי הגראפיטי

סגנון הצלליות.

הכרזות על הקיר הן פשוט התפריט של מסעדה סמוכה.

אחרי המבט הראשון בילד בבקבוק

מה ששוב מדהים הוא תפיסת הגודל.

עבודה שמזכירה לי מעט את חלום יעקב

 (כמעט) גרניקה

עבודה מבריקה ומעוררת של האמן הבריטי בנסקי

(שביצע רבות מהיצירות כאן)

וזאת בעיני החזקה ביותר

"שלום"

"שלום"

"איך אפשר לעזור לך"

"יש עניין שמציק לי. זאת דילמה מוסרית"

"כן?"

" עניין של עבודה שקיבלתי"

"כן?"

"אז ככה. מישהו הזמין אצלי עבודה. את הכסף הוא שילם מראש, ואני התחייבתי לבצע. בינתיים אנחנו לא כל כך בקשר, ואני בכלל לא בטוח שהוא עדיין רוצה שאבצע אותה. גם לי לא כל כך בא לבצע".

"אז מה האפשרויות כעת?"

"לא יודע"

"אתה יכול להחזיר את הכסף."

"לא בדיוק. הוא לא כל כך נגיש ואני לא יכול להעביר לו. זה סכום לא קטן. זה חלק מהעניין. אתה לא יכול לגבות כאלה סכומים ולא לבצע."

"אתה יכול לברר אם הוא עדיין רוצה."

"גם זה לא. זה בעייתי. הוא קצת הסתבך, ואני לא יכול ליצור איתו קשר. זה יכול לסבך גם אותי."

"אז אתה אומר שמישהו הזמין עבודה ושילם תמורתה מראש ואתה התחייבת לבצע. עכשיו אתה לא יכול לבטל את העבודה, לא להחזיר את הכסף, ולא ליצור איתו קשר."

"בדיוק."

"והוא, כשהזמין את העבודה, כששילם לך, נראה היה שהוא באמת רוצה?"

"אוהוו, מאד רוצה. זה לא מעט כסף."

"אם כך, אנחנו יכולים להניח שהוא עדיין רוצה, והוא בעצם שילם, ואתה התחייבת. נראה שהדבר הכי הגיוני זה לבצע את העבודה."

"כן כנראה שאתה צודק. זה מה שאעשה."

"חשוב לשמור על מוסר תשלומים ומוסר עבודה."

"נכון. תודה לך. עזרת לי מאד"

"אגב, איזה מן עבודה זאת? מה אתה הולך לעשות?"

"אני לא בדיוק יכול לספר. אבל תגיד, מה אתה חושב על ארז טל ואברי גלעד?"

"אני אוהב אותם. עוד מהעולם הערב. למה?"

"חבל. ואת צביקה הדר?"

"גם. אולי פחות."

"טוב, ביי".

מה עוד ניתן לעשות עם אייקון ידוע? כמובן להשתמש בו כחומר גלם בעבודתך, בעיקר אם אתה צייר קריקטורות (וכאן דבר מעניין, כי השימוש בחומר תרבותי קיים, שהוא מעשה היום יום של כל משורר, יש בו מן המחדוש (סליחה על הבטוי), בדיוק כמו אנשי העבר שנהגו לסחוב אבנים מסותתות משרידי מבנים עתיקים עוד יותר ולהשתמש בהם לבניית ביתם החדש).

הנה הן לפניכם.

שימו לב למוטיב הג'וינט החוזר, אך ביתר שאת, למוטיב השלט. זהו הוא אמצעי חלום המאפשר לנו להוציא לפועל את הרהורי ליבנו, בן רגע, ממרחקים. מה יותר אלוהי מלהיות האוחז בשלט? הנה, סטיה קצרה לעבר אלוהים מציור אחר, אשר שולט בעולמו.

והנה מצעד הדמויות הנככנסות לתפקיד כפי שמורה להן הציור (תמיד אותו התפקיד. זה של אלוהים כבר תפוס).

ואיך אפשר בלי נגיעה סימפסונית?

וכעת מעט משחקי ביצירה, החל מהשימוש הסתמי,

אל היצירתי והמקורי יותר,

לסיום, כאשר עוסקים במיתוס הבריאה, אי אפשר להתחמק מהעימות ההולך ומתגבר בין חסידי הבריאה התבונית (שעל גודל תבונתה אני חולק) ובין התורה האבולוציונית.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

תם פרוייקט בריאת האדם.

קישור לפרק הקודם.