כל הדברים גדולים כקטנים

יש הרבה סיבות לאהוב או להעדיף משורר. הכי מוכשר, הכי חכם, הכי מקורי, הכי מרגש, הכי בועט, הכי קרוב לליבי. אם אני בוחר במבחן המשורר שהכי הייתי רוצה לכתוב את שיריו, הייתי רוצה לכתוב את יהודה עמיחי. בכל פעם שאני פוגש שיר שלו, הדיבור אתו והשמחה באים מהמקום הזה. אולי זה נובע ממקור עמוק של רצון בבעלות על דברים. של משהו יפה שאתה מוצא ורוצה שיהיה שלך. ואם אפשר, רק שלך. אני רוצה שהשירים של עמיחי יהיו שלי.

המעט שניתן להשיג הוא ששיריו יהיו שלי על המדף. פשוט להחזיק אותו, אותם, על המדף. ממילא, בתקופה האחרונה, שבה אני רוצה להשלים ולקרוא כל כך הרבה ויודע שאין גבול לרצון ויש ויש ליכולת, חדלתי כמעט לחלוטין לקנות ספרים, אפילו אם אני מוצא אותם כמעט בחינם אני עומד בפתוי, בדרך כלל. את חווית הקריאה אני מממש באמצעות הספריה ויסלחו לי מי משפרנסתם תלויה בכך. היחידים שאני כן מוסיף וקונה, וכן מעדיף אותם בבית על פני הספריות הם ספרי השירה. בניגוד לרומנים אותם אפשר להשוות למנה עיקרית עם תוספות, או לקבצי הסיפורים שנמשיל לרגע לבופה הסלטים, ספרי השירה הם תיבת החלומות של הפטיפורים, הקינוחים הקטנים שמושיטים אליהם יד וטועמים בעצימת עיניים.

אם כן, ברור שבכל הזדמנות אני מבקש להתעשר בספר של עמיחי. אלא שבכל פעם אני נתקל באותה בעייה ונעצר. הוצאת שוקן מחזיקה כנראה בכל הזכויות והגלופות והיא ממשיכה למחזר ולחלוב. הספרים שהיא מוציאה מודפסים על נייר דקיק ועייף, הרומז על מה שמעבר לדף, בצדו השני, ממש כמו אותם שיכונים עלובים שקירותיהם אינם אלא מסמני טריטוריה וכל מעשי השכנים, שנאתם ואהבתם, תכניות הטלוויזיה ורחיצת הכלים גלויים לאוזן. לעומת זאת העימוד והכריכה הדוקים, צפופים, ללא נוחות, ללא נחת, ללא שוליים, ללא אויר, ללא שנוי מאז היו אפנתיים כמו החולצות והחליפות ההדוקות, הצמודות לגוף למרות היותן תפורות מבד נוקשה ועצוב שהיו נפוצות  בשנות השבעים והשמונים. אני אוחז בספר, ואז מחזיר אותו ביאוש למדף. ככה לא טועמים פטיפורים. אני מלטף ומעלעל בקנאה בספרי ההוצאות האחרות, ושואל – מי יציל את עמיחי? מי יפדה אותו מידי השוקן הרשע המחזיק בו כמו בכרטיס השחקן שאינו יכול להשתחרר או נסיכה כלואה במגדל שלא לפרש דימויים בוטים יותר?

כך אינני יכול להחזיק את עמיחי בביתי, בהישג יד. חייב לפגוש בו בסתר, כמו פילגש, בירכתי חנות הספרים, במבוכי הספריה, באינטרנט. גם זה משהו.

שירים

לחתימה על העצומה

לאותם בני נוער שכן מתגייסים לצה"ל והולכים לשרת את העם והמדינה במשך שלוש שנים ולעיתים יותר ואף הרבה יותר. לאותם בני נוער שמסיימים שתים עשרה שנות לימוד ובסופן מקבץ מרשים של בחינות בגרות שמרפדות את ימי ראשית הקיץ. לאותם בני נוער שבמהלך חייהם עמדו בהצלחה באתגרים שהציבו הלימודים אבל תמיד נהנו מימי החופש ומדדו את ימות השנה באותם עשרה חודשים שתחילתם בסוף החופש הגדול וסופם בתחילת החופש הבא. לאותם בני נוער שהחופש שמגיע בתום י"ב כיתות הוא הגדול והאחרון לפני הכניסה לחיים לגמרי אחרים, שבהם פתאום הם נדרשים לציית לפקודות, לאחוז בנשק, לירות על מנת להרוג ולפעמים אף ליהרג. תנו להם את החופש הגדול האחרון.

תאריכי הגיוס נקבעים לפי שיקולים כאלה ואחרים ע"י ראשי הצבא או אלה הפועלים בשמו. בני נוער רבים מצווים להתייצב לגיוס זמן קצר, קצר מדי, לאחר שסיימו את חובותיהם, את הלימודים והבגרויות. לכולם מגיע חופש גדול. בפרט לאלה שהולכים להתגייס לצבא. תנו להם את החופש.

אנו החתומים מטה פונים בזאת לראשי המדינה והצבא בקריאה – מי שהיה תלמיד בבית הספר, לא יקבע לו תאריך גיוס לפני ה-1 בספטמבר.

הצבא יכול לחכות.

לחתימה על העצומה

לחתימה על העצומה ולספר לחברים

אזרחי ישראל, ידידים יקרים, אומות העולם, מנהיגים, אזרחים, אויבים. מיום הקמתה לא היה למדינת ישראל רגע אחד של מנוחה. אולם העת האחרונה מזמנת לנו שיאים חדשים. הלחצים מופנים לישראל מכל הכיוונים. גבולותינו מוצפים בצעדות של אלפי אזרחים המנסים לפלוש לשטחנו. צבאות סדירים מצטיידים ומצחצחים חרבות ומאיימים על קיומנו. ארגוני טרור מכל העברים מנסים לערער את שגרת היום יום ולפגוע במרקם האזרחי. איראן מצטיידת בטילים ונשק גרעיני, ומממנת ומאמנת כל גורם המבקש לפגוע בנו. טורקיה משגרת משטים פרובוקטיביים והופכת את העוינות לישראל קרדום לקידום פוליטי. גל הדמוקרטיזציה העובר במזרח התיכון ומאפשר ביטוי אמיתי לרצון העם, הופך לגל שנאה ומחרחר מדון כשמדובר בישראל. אזרחי ישראל הערבים עושים הכל כדי לסייע לאותו גל המבקש להטביע את המדינה. המרחב המוסלמי מחנך ומסית מיליארד בני אדם לראות בישראל את מקור הרוע. בארצות המערב, המחאה נגדנו חסרת תקדים – הפגנות, חרמות תרבותיים ואקדמיים, הצקות איומים כנגד כל גורם התומך בישראל, התנפלות על כל פעולה ישראלית הנעשית לשם הגנה עצמית. ככל שהדרישה מישראל לסגת לגבולות הבלתי אפשריים שלפני 67 נראית כקרובה וברת השגה, מוסט הדיון לקווי החלוקה מ 47, והדרישה להצפתה של ישראל במיליוני פליטים, בצאצאיהם ובבני משפחותיהם הולכת ומתעצמת.

החיים בישראל הופכים בלתי נסבלים. מחצית מהתוצר הולך לאיבוד בגלל האיום הבטחוני הישיר והעקיף. העתיד אינו ברור. המדינה הופכת צפופה יותר ויותר. הקיטוב מתגבר והחינוך מתדרדר.

לפיכך, החליטה ממשלת ישראל לעשות מעשה. אין ברצוננו להמשיך בעימות עם העולם כולו. אין ברצוננו לחיות תחת איום בלתי פוסק. לכל אדם שמורה הזכות לחיות ברווחה ובביטחון. זאת מטרתנו, ולשם כך אנו נכונים לשלם מחיר כבד. גם אם המחיר כרוך בפנוי, מרצון או בכפיה, של אנשים מבתיהם, והתרוקנותם של ישובים וערים. גם במחיר של געגוע יומיומי לבית שהיה. זה הפתרון ההכרחי ואין בלתו.

יחד עם זאת, הפנוי כרוך במחיר כלכלי וחברתי כבד שלא נוכל לעמוד בו בכוחות עצמנו. הצורך למצוא בית ומקום חדש, לדאוג לפרנסה וקיום בכבוד, התהליך הארוך והממושך של שיקום וקליטה, דורשים משאבים אדירים, ואנו פונים בזאת לאומות העולם, לאזרחיהן ומנהיגיהן. אתם שלחצתם ודרשתם, עתה העת לפרוע את חובכם. במדינת ישראל חיים היום רק ששה מליון יהודים. לא מספר גדול. זה הזמן וזו ההזדמנות שלכם.

ברגע שימצא מקום ובית לכל אחד מהם, ברגע שיתאפשר לכל אחד להקלט במדינותיכם, לזכות בבית תמורת הבית שעזב, להעביר את רכושו ואת מתיו, להבטיח את פרנסתו, בעבודה ובלעדיה, את החינוך והבריאות כמו אלה המוקנים לאזרחים שלכם, את חיי החברה והתרבות והאפשרות להמשיך, כמיעוט, לקיים את התרבות העברית הישראלית, שכן היא זאת שתשאיר ותמשיך את מה שהיה -

ברגע שכל אלה יובטחו, ואזרחינו כולם יקלטו אצלכם, יקיץ הקץ על הסכסוך במזרח התיכון ובא לציון גואל ושלום לעולם.

ששה מליון פליטים דה-לוקס, זה זיל הזול עבור שלום עולמי. עכשיו הכל תלוי בכם.

טבריה החדשה