אוקיי! אז הכל התחיל בכתבה שראיתי היום בעבודה. מדפדף במאקו מדפדף... נתקל בכתבה - האיחוד של הכי גאים שיש בפרק מיוחד לעיתון Pepole

וואו! כמה הייתי צופה בתכנית הזאת, עוד שהייתי בן 14 עם חברות כשהייתי מנסה לשחק אותה לא גיי כשאנחנו צופים בזה ועד לכך שהייתי עושה מרתונים כשהייתי מרגיש לבד בגיל 18 19 20 גם אחרי. כל כך אהבי א התכנית הזאת. נקשרתי לדמויות ולעלילה. אפשר אפילו לומר שלקחתי דוגמא מהסדרה. אבל בסדר. 

בכל מקרה ישבתי לראות את הפרק ממש עכשיו והתרגשתי! כולם התבגרו כל כך... הפנים שלהם. קוראים לזה החיים. או גרביטציה. 

אחרי שסיימתי חשבתי, פעם היה לי ישראבלוג וכתבתי כל פעם שהייתי מסיים לעשות בינג' על הסדרה... מעניין מה כתבתי שם,  עבר כל כך הרבה זמן. 

אז נכנסי לפה... והפוסטים שכתבתי... על עצמי על חיי. זה הכה בי. כמו ברק. כל מה שהרגשתי, כל מה שהייתי. שכחתי שהייתי ככה. שחכחתי יך זה מרגיש שיש תקווה לדברים, כתבתי אני אעזוב את העיר, אני אלך ללמוד, אני אשה משהו עם עצמי. ובכן. צר לי לאכזב. אבל היום 2018 ולא סיימתי את הלימודים ואכן עזבתי את הארץ כמה שתכננתי והייתי שנה בארה"ב עד שחזרתי לפני יותר מחצי שנה. מאז אני כאן. חזרה בערד. מה שכן משמח לכתוב זה שהיה לי בן זוג. כמו שתמיד קיוותי. ואחד מדהים גם. מי היה מאמין. מדהים כתבתי בספטמבר שבטח תמיד אהיה לבד. ואז הכרנו בדצמבר. מה הקטע?הוא הזכיר לי כמה החיים לא יחדלו מלהפתיע אותך אולי אפילו דווקא כשאתה חושב שלא. 

אפשר לומר שאני עובר עכשיו משהו, לאחרונה. כאב לא נורמלי? כבר חצי שנה. אני והחבר נםרדנו קצת לפני שעזבתי לארה"ב ואז חזרנו כשהגעתי לכאן חזרה אבל הוא היה כבר במקום אחר וזה לא הצליח. פאשלה? התפקשש? כנראה. הייתי צריך לדעת. הוא היה בן זוג טוב ויפה ואדיב. סליחה שעזבתי. 

אני חושב שאחזור לכתוב כאן...