בן קרא את הקטע האחרון בספר והתכוון ללכת. הוא החזיר את הספרים למקום, ובדיוק אז הוא ראה בזווית עינו את הנערה מאתמול. היא עמדה ליד מדף ספרים גבוה וחיפשה ספר. הוא השתהה קצת ובהה בה. הוא לא שם לב אתמול כמה שהיא יפה בגלל בגדיה המרופטים והמלוכלכים. הוא ניסה לתפוס את מבטה אך ללא כל הצלחה, עיניה היו שקועות בספר שהוציאה מהמדף. היה לו מראה מוזר. זה היה ספר ישן, ודפיו מצהיבים. הכריכה הייתה עשויה עור בצבע סגול עמוק. הוא עמד כך כמה דקות וצפה בה עד שהיא סגרה לבסוף את הספר והתקדמה לעבר היציאה. הוא התנער ממחשבותיו. כמה נערים שישבו בשולחן לידו צחקקו, והוא הבין שהוא עמד כך כבר כמה דקות. בדיוק כשהוא התכוון ללכת סוף-סוף, עיניו קלטו משהו נוצץ על הרצפה, היכן שהנערה עמדה קודם לכן. הוא התקרב וראה שזה המפתח שהיה תלוי על צווארה בחוט עור. החוט היה על הרצפה ליד המפתח, והיה אפשר לראות שהוא נקרע. הוא הרים את המפתח ושם בכיסו, ויצא מהספרייה. הוא נעמד על המדרגות של הכניסה לבניין, והסתכל סביבו. מזג האוויר היה קודר, והשמיים היו אפורים. סימנים של חורף נראו באוויר. הסתיו כבר עבר, והעצים עמדו ללא עלים וחיכו לחורף. כל הציפורים כבר הספיקו לנדוד דרומה, והרחוב היה שקט באופן מוזר. הוא ראה לא רחוק את הנערה ורץ לעברה. "חכי," אמר תוך כדי ריצה, מתנשם. היא עצרה בבת אחת. "חכי, שכחת את ה...אמ...מפתח שלך..." היא הסתובבה ולקחה את המפתח בידו, והתחילה לרוץ, בעודה ממלמלת "תודה" שבקושי נשמעה. "היי, את חדשה כאן?" שאל אותה בנסיון לפתוח שיחה ידידותית. הוא רצה להכיר את הנערה הזו. "למה אתה שואל?" שאלה אותו והסתכלה בעיניו. בן נוכח לדעת שעיניה אכן סגולות, כמו שחשד. הוא נרתע אחורנית. "מוטב שלא ניפגש שוב", אמרה ורצה לדרכה.
...........................................................................................................................................................................................
בן ישב בחדרו ובהה במראה בחוסר אמון. חברו לחדר כבר התייאש מלדבר איתו כבר לפני הרבה זמן. בן הלך לבית הספר שהיה גם פנימיה שנועדה לילדים עשירים. הוריו היו בשליחות בהודו כבר שנתיים, והם העדיפו להשאיר אותו בפנימיה, מאשר לקחת אותו איתם. הוריו אף פעם לא התייחסו אליו בצורה רעה, ולכן לאור בקשתו השאירו אותו בפנימיה "קמברידג'" ע"ש רוברט ג' קמברידג', האיש שייסד את הפנימיה. גם ההורים של אמה, חברתו הטובה ביותר, היו בהודו כי הם עבדו יחד עם הוריו. אמה ובן היו חברים מאז שנולדו , משום שהוריהם הכירו עוד לפני כן.
דלת נטרקת קטעה את מחשבותיו של בן. חברו התייאש ממנו ועזב. בן היה מרותק למראה, לא משום שדאג כל-כך למראו החיצוני, אלא בגלל שהוא ראה משהו שהטריד אותו מאוד. לפני כ-20 דקות הוא הסתכל במראה ושם לב להבזקים מוזרים בעיניו בצבע סגול. עכשיו העיניים שלו החליפו צבעים מסגול לצבעו הרגיל, אפור כהה מאוד. הוא ידע שיש לזה קשר לנערה סגולת העיניים, אך לא יכל להפסיק לבהות במראה.
פתאום נפתחה הדלת ופנימה נכנסו אדם, חברו לחדר, ואמה. "הנה, תעשי משהו, הוא יושב שם כבר חצי שעה ובוהה במראה, אני חושב שהוא מתחיל להשתגע." אמה גיחכה ותפסה את זרועו של בן ומשכה אותו לכיוון הדלת. בן הלך אחריה בצייתנות. "ביי אדם! עוד פחות מחצי שעה הוא יהיה כמו חדש!" והדלת נסגרה.
אדם חשב לעצמו שחבל שאמה הלכה. הוא אהב את אמה. בעצם, מי לא? היא הייתה ילדה יפה עם שיער חום שהגיע עד למותנייה ועיניים כחולות גדולות. כל בן בפנימיה אהב את אמה. חוץ מזה, היא גם הייתה נחמדה והיה לה לב טוב. בעצם, הבן היחיד שכנראה לא היה מאוהב בה היה בן. וזה היה חבל, כי דווקא בגלל זה היא אהבה אותו.
............................................................................................................................................................................................
"ועכשיו, אתה יכול להסביר לי מה קרה?" אמה שאלה. "אני לא מבין איך זה קרה...זה באשמתה...ידעתי..." מלמל בן לעצמו. הוא לא אהב את העובדה שהוא יסתובב עם עיניים סגולות. מילא אדומות, או צהובות, אבל סגול?! הוא חשב שסגול זה צבע של בנות, ולכן הוא לא היה מרוצה בכלל. "איך את לא רואה?" התפרץ פתאום. "תסתכלי," הוא קירב את פניו אל פניה עד שאפיהם כמעט נגעו, והצביע על עיניו. ,אני לא מבינה על מה אתה מדבר!" אמרה והתרחקה ממנו. "איזה צבע יש לעיניים שלי?" שאל בהיסטריה. "אפור כהה, כמו תמיד, אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני!" -"מה? את בטוחה? יש לך מראה?" אמה הוציאה מתיקה מראת איפור קטנה וורודה ונתנה לבן. הוא פתח את המראה והסתכל על עיניו. עכשיו הן היו בצבע אפור כהה. כמו תמיד. "לא משנה...יכולתי להשבע ש..." אמה לקחה את ידו של בן ואמרה: "אתה עייף, אתה צריך ללכת לישון" אמרה ונתנה לו נשיקה על הלחי. בן נהיה אדום. אמה גם התחילה להאדים. "טוב, אמ, אני חייבת ללכת, אמ, שכחתי משהו על הגז." אמרה במהירות ורצה משם. בן נשאר במקום, יותר מבולבל ממקודם, ושכנע את עצמו שהוא כנראה רק דמיין, ואמה צודקת, הוא באמת צריך לנוח. הוא קם, ואז שם לב שאמה שכחה את המראה שלה, והתכוון ללכת להחזיר לה אותה. ליתר ביטחון, הוא פתח את המראה והסתכל שוב.בעיניו כבר לא היו הבזקים סגולים.
עכשיו כל העין הייתה בצבע סגול עמוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
