השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר. השעון המעורר העיר אותה, והיא מיד קפצה מהמיטה לכבות אותו. היא התלבשה וארזה תיק במהירות ובסדר מופתי, היא בחיים לא התארגנה כל כך מהר.

תוך פחות מרבע שעה היא כבר עמדה בחוץ, רועדת מצינת הלילה שעוד לא לגמרי נעלמה. היא ידעה שבקרוב הוריה יתעוררו, ומהר מאוד הם יגלו שהיא לא במיטה. לרגע היא נתקפה שוב בחששות ובהתלבטויות, אבל היא סילקה אותן ממוחה.

היא התחילה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס, שנמצאה במרחק של חצי שעה הליכה מביתה. בעודה הולכת, ראתה את השמש מתחילה לשלוח קרני אור ראשונות, בדיוק מעל ההרים הניצבים מול המושב. התיק היה כבד ולא נוח, אבל היא לא וויתרה. המשיכה ללכת.

כעבור זמן לא ארוך היא כבר עלתה על האוטובוס הראשון של אותו בוקר, הנוסע לתל אביב. היא תקעה את האוזניות באוזניים, הפעילה מוזיקה שקטה, והסתכלה איך לאט לאט האוטובוס יורד מרמת הגולן, מ"הבית שלה", והנוף מתחיל להתחלף.

היא התחילה לבכות. היא אפילו לא ידעה למה, אולי  מההתרגשות. מאז שעברה עם הוריה לרמת הגולן, לפני כמעט שנתיים, היא לא יצאה ממנה. היא בקושי יצאה מהבית. לא היו לה חברות בבית הספר בתל אביב שרצתה לשמור איתן על קשר; לא היה לה שם אף אחד, והיא לא מתגעגעת לאנשים שם. אבל המחשבה על כך שתוכל לחזור עכשיו לאווירה של תל אביב, לחזור להיות מי שהיא באמת, ריגשה אותה עד כדי דמעות.

השעה הייתה רבע ל-7, בחוץ השמש כבר זרחה, והנייד שלה הראה על 11 שיחות שלא נענו ו-6 הודעות טקסט. כולן מההורים שלה.

לשיחות היא לא ענתה, אבל היא לא הצליחה לעמוד בפיתוי- וקראה את ההודעות. כולן היו מאמה; היא זיהתה את סגנון הכתיבה. ההודעות הראשונות היו יותר לחוצות, דואגות, ואילו בהודעה האחרונה כתבה אמה שהם מבינים שהיא נסעה לתל אביב, הם כועסים, הם לא מאמינים שהיא עושה את זה.

היה לה קשה לא להתקשר בחזרה. היא לא הייתה בדרך כלל מהמורדים. בגיל 17 היא עוד לא עישנה, לא השתכרה וחוץ מפעמים אחדות לא יצא לה לנעול את עצמה בחדר בכעס. היא בקושי רבה עם הוריה.

הם בטח לא שמו לב בכלל כמה היא סובלת במושב. הם רק שמחו שהיא התחילה להתלבש "כמו ילדה נורמלית ולא כמו.. פריקית כזאת".

בקיבוץ היא לא הייתה חופשייה להיות מי שהיא באמת, להתלבש כמו שהיא רוצה, לשמוע את המוזיקה שהיא אוהבת. היא לא התגעגעה לתל אביב בגלל האנשים, היא התגעגעה בגלל זה. בגלל שרק שם היא יכלה להיות מי שהיא באמת.

כשהשעון שלה הראה 7:25, האוטובוס עצר בתחנה הראשונה בתל אביב.

היא ירדה, נשמה את האוויר המזוהם שכל כך אהבה, והתקשרה לאמה. "אמא, אני אוהבת אתכם. אני בבית."

She's Leaving Home

Wednesday morning at five o'clock
as the day begins
Silently closing her bedroom door
Leaving the note that she hoped would say more
She goes downstairs to the kitchen
clutching her handkerchief
Quietly turning the back door key
Stepping outside she is free

She

 (we gave her most of our lives)
is leaving

 (sacrificed most of our lives)
home

 (we gave her everything money could buy)
She's leaving home after living alone for so many years
 (bye bye)

Father snores as his wife gets into her dressing gown
Picks up the letter that's lying there
Standing alone at the top of the stairs
She breaks down and cries to her husband
Daddy our baby's gone
Why would she treat us so thoughtlessly
How could she do this to me

She

 (We never thought of ourselves)
is leaving

 (never a thought for ourselves)
home

 (we struggled hard all our lives to get by)
She's leaving home after living alone for so many years
(bye bye)

Friday morning at nine o'clock she is far away
Waiting to keep the appointment she made
Meeting a man from the motor trade

She

 (what did we do that was wrong)
is having

 (we didn't know it was wrong)
fun

 (fun is the one thing that money can't buy)
Something inside that was always denied for so many years 
(bye bye)
She's leaving home

 (bye bye)

מיועד לתחרות כתיבה בנושא ביטלס