היי! :D

שיר לפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=IUgKUFg9IYk

קריאה מהנה(:

בפרק הקודם:

"כואב לי" לחשתי, עניי נעצמו נהייתי יותר חיוורת ממקודם.

אורן:" לילך! לילך! את בסדר?" הוא שאל בלחץ... לא עניתי.

לא עברו שלוש שניות ואחת המכונות שהייתה מחוברת אלי

החלה לצפצף.

פרק8

אורן:" לילך! לילך!" הוא טלטל אותי מעט...

באותו הרגע לא הרגשתי את עצמי.

זאת הייתה הרגשה מוזרה...

פתאום הכל נצבע לבן מסביבי.

'מה זה המקום הזה?' תהיתי לעצמי.

__ :" את באמת רוצה להיות פה?" נשמע קול חזק מאחוריי

אני:" מה? מי אתה? מה אתה רוצה?" שאלתי בלחץ והסתובבתי במהרה.

__:" מה את כבר לא מזהה את הקול שלי?" הוא שאל לפתע.

-טל ועמית-

עמית יצא מהשירותים והתהלך לכיוונה של טל.

עמית:" מה קרה מאמי? למה הפרצוף הזה?" הוא שאל כשראה את טל

מעוצבנת כמו שבחיים לא ראה אותה.

היא קמה מהכיסא הגבוה של הבר ונעמדה צמוד אליו.

טל:" לי? לא קרה כלום, למה אתה שואל?" היא חייכה במתיקות

עמית:" זה היה נראה כאילו את כועסת" הוא אמר וקירב את פניו לפניה.

טל:" אני? מפתאום" היא אמרה בלחש שגרם לעמית לחוש בצמרמורת נעימה.

עמית:" אם ככה" הוא אמר.

וסחף אותה לנשיקה סוערת... טל חייכה לעצמה חיוך ערמומי ונשכה את שפתיו

של עמית בחוזקה.

עמית מיד הרפה ממנה והבעתו נהפכה לכועסת.

עמית:" מה נראה לך שאת עושה?" הוא צעק עליה כשיד אחת שלו

עוצרת את זרם הדם שירד משפתו.

טל גחגחה לעצמה והתקדמה אליו...

טל:" את זה!!!" היא צעקה עליו וסטרה לו בעוצמה כזאת שכל האנשים

שישבו ליד הבר יכלו לשמוע.

היא לקחה את תיק הצד שהביאה ויצאה מן מהמועדון.

עמית עמד שם עם יד אחת על שפתו והשניה מחזיקה חזק את לחייו שנהיתה

אדומה.

-שחר-

היא ישבה מול המחשב והתכתבה עם ילדים.

"אאא!!!" היא הרגישה כאב חזק בכל הגוף...

"לילך!?" היא נלחצה.

"אני יודעת! אני יודעת שקרה לך משהו!

אני מרגישה את זה! אבל למה זה כ"כ חזק?

מה כבר קרה?" היא דיברה על עצמה במהירות.

אחרי כמה דקות הכאב נעלם.

אבל עדיין כאבה לה קצת הבטן...

היא הלכה לשירותים.

"מחזור..." היא נאנחה.

"ועוד אני חשבתי שקרה לך משהו...

טיפשה שכמותי" היא צחקקה לעצמה.

-אורן-

דלת הכניסה נפתחה בחוזקה והרופא נכנס אל החדר בריצה.

הרופא:" ילד תצא מפה! אסור לך להיות פה בכלל!"

אורן:" מה יש לה? היא בסדר?" הוא שאל בלחץ ולא התייחס לדברי הרופא.

הרופא:" ילד צא!" הוא אמר תוך כדי שהוא גורר את אורן אל מחוץ החדר.

הדלת נטרקה.

אורן נשען על הדלת והחל לבכות בכי מר.

"אני כזה טיפש! לא מגיע לך אחד כמוני!

אבל... אבל אני בכל זאת כ"כ אוהב אותך!"

הוא מלמל לעצמו.

"אם לא הייתי מכיר את השירן הזאת כל זה לא היה קורה!

אני ראיתי שאתן לא מסתדרות! אבל אני הלכתי אחריה!

אני כזה מפגר! כזה מפגר!" הוא טמן את ראשו בין רגליו.

-אני-

"לא..." אמרתי בחשש

__:" את בטוחה?" הקול נשמע חזק וקרוב יותר.

אני:"ליאור?!?!?!" שאלתי בהתרגשות

(אוקיי אני חייבת להסביר משהו פה... ליאור הוא היה בעצם התאום של לילך. כשהם היו בני 5 כל המשפחה הייתה מעורבת בתאונת דרכים. ליאור נהרג כתוצאה מכך... וכל שאר המשפחה נפצעה ושוחררה כעבור כמה שבועות מבית החולים. ללילך היו סייוטים עד גיל 12, היא הייתה דכאונית מאוד לאחר פטירתו של ליאור.

אבל כשעברה לחטיבה הכירה את שחר שעזרה לה להתגבר מדי יום ויום ואיתה גם עברה לתיכון.)

__:"זה הוא שמי" הוא ציחקק

לילך:"איפה אתה?" הסתובבתי בתקווה לראותו

ליאור:" בדיוק פה" הוא אמר ודמותו נראתה עומדת מולי, לבוש בבגדים לבנים ארוכים.

"ליאור!!!" רצתי אליו וחיבקתי אותו כ"כ חזק! בכיתי...

"אני אוהבת אותך... אני אוהבת אותך... אני אוהבת אותך...

למה נעלמת לי? למה?" הדמעות שתפו את פני.

ליאור:"זה הגורל" הוא מחה את דמעותיי

"גורל מר" הוספתי לדבריו

ליאור:" את לא באמת רוצה להיות פה נכון?" הוא התעלם מדבריי

אני:" מה?" לא הבנתי את משמעות דבריו

ליאור:" זה לא המקום שלך פה. את צריכה לחזור למטה.

להיות עם כל המשפחה עם החברים" הוא חייך.

אני:" לא!!! אני נשארת פה איתך! אני לא אעזוב אותך יותר בחיים!

אתה זוכר שכשהיינו קטנים הבטחנו אחד לשני שבגלל שנולדנו יחד גם

נקבר יחד? זוכר!?" שוב עלו הדמעות לעייני.

ליאור:" לילך... אל תדאגי, אני שומר עליך ועל המשפחה מלמעלה.

אנחנו תמיד נהיה ביחד. אנחנו אפעם לא נפרדנו...

אני בלב שלך, תמיד! הדם שלי זורם בשלך...

אני תמיד איתך!" הוא הדגיש את המשפט האחרון.

אני:"אולי אתה צודק אבל אני לא אוכל עוד לחבק אותך" השפלתי את ראשי

ליאור:" אל תדאגי..." הוא ליטף את שיערי

ליאור:"אני אוהב אותך, תחזרי עכשיו למטה... הם זקוקים לך שם"

הוא אמר בנימה מרגיעה ונעלם.

"ליאור! ליאור! תחזור לפה! אל תלך שוב!" צרחתי בחוזקה בתקווה שיחזור

"לא... לא.... לא.... אל תלך, לא..." אמרתי בין דמעה לדמעה.

אחרי לא מעט זמן נרגעתי.

הבנתי משהו אחד- שזה גורל...

ומה שקרה כנראה שהיה צריך לקרות ואין מה לעשות לגבי זה.

מחיתי את דמעותיי עם שרבולי חלוצתי ובתוך שניות הרגשתי כאב חזק.

זה היה גופי הפצוע.

'חזרתי' אמרתי לעצמי.

המשך יבוא...

 מקווה שנהינתם...

בבקשה בבקשה תגיבו.