היי לכם (:

בכלל לא היו הצעות להמשך במהלך התחרות,

אז בינתיים הרשתי לעצמי לכתוב את הסוף לסיפור.

אני עכשיו מחפשת רעיונות לסיפור חדש שאני אעלה פה

בזמן הקרוב. (אני מקווה^^ )

-

הפעם אני מבקשת גם מאלה שקראו פה ולא הגיבו

עד עכשיו לפרקים, להגיב בפרק הזה.

חשוב לי לדעת מי קרא פה ונהינה מהכתיבה שלי^^

-

שיר לפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=bW2LTnzD-vE&feature=related

-

מקווה שתאהבו, קריאה מהנהD:

פרק 9 ואחרון.

סיכום העלילה

עבר שבוע מאז שלילך שוחררה מבית החולים.

הכל נרגע מעט מאז המקרה המזעזע. כל קשר בינה לבין אורן היה מקרי לחלוטין.

לילך עברה דירה, בית ספר, התרחקה מעט מהשגרה.

רבים ניסו לפתח איתה מערכת יחסים אך היא התנגדה,

החתכים העמוקים שהעבר חרט בליבה לא הגלידו.

כל יום בשעה 23:00 הייתה יושבת על ספסל בגן ציבורי שהזכיר לה מאוד את

הגן בו היא וליאור בילו יום לפני מותו.

אורן לא הרשה לעצמו להיות בן זוג של בנות אחרות, הוא העניש את עצמו.

את הסיפור שלו ושל לילך לא סיפר לאיש, למרות שרבים התעניינו בנושא.

החיים במושבים של שנייהם התנהלו כרגיל, השגרה נמשכה.

כמעט שנה לאחר מכן נולד ללילך אח קטן ושמו היה 'אורן'.

-

לילך חזרה הביתה מוטשת לאחר יום לימודים ארוך.

"אני בבית" היא אמרה והתיק הכבד נפל מגבה וחבט ברצפה בחוזקה.

"אני נרגשת" השיבה לה טל בציניות.

"אני יודעת" אמרה לילך בתחכום וחייכה בגאווה.

טל חזרה לשגרת חיים נורמאלית מהר מאוד לאחר בגידתו של עמית.

הרעיון לעבור דירה שימח אותה מאוד, היא בכל זאת רצתה להתנתק,

להתחיל הכל מחדש.

חודשיים לאחר עבירת הדירה טל מצאה את הבן זוג שתמיד חיפשה,

מאז אין דבר שיכול להפריד בינייהם.

הגיע הערב והמשפחה התכנסה לשיחה.

רותי הסבירה שמישהו רוצה לקנות את הבית הישן שלהם ושהם יצטרכו

להיפגש איתו כבר מחר בבוקר ולכן לילך וטל יפסידו בית ספר,

הן שמחו מאוד מכיוון שהתגעגעו לחברות והידידים שהשאירו שם.

למחרת המשפחה נסעה למושב הישן,

השיחה עם האיש שמעוניין בבית שיעממה את לילך ולכן יצאה החוצה.

היא טיילה בכל המקומות שאהבה ללכת אליהם כשהייתה לבד.

היא עברה על יד הכביש שבו קרתה התאונה, הזכרון העלה בה צמרמורת.

טיפות גשם מעטות החלו לרדת, רוח נעימה נשבה והעיפה את שערותייה

שהספיקו להירטב מעט.

-

אורן קם מאוחר מאוד, כל הלילה הוא חלם על לילך ועל ליל התאונה.

הוא זרק על עצמו בגדים, לקח את הילקוט ואת אופניו ועשה את דרכו לבית

 הספר  כמו בכל בוקר.

-

היא עצמה את העניים, נזכרת בכל הרגעים שחוותה בישוב הזה.

לפתע נשמע פעמון של אופניים, היא פתחה את עייניה במהירות

אך זה היה מאוחר מידי והיא נפלה בחוזקה על המדרכה.

פלאשבק:

'לילך עצמה את עייניה ברוגע...

היא שמעה מרחוק פעמון אופניים,

היא באה לזוז הצידה אך התרסקה על המדרכה'

סוף פלאשבק.

לילך השפילה את ראשה מכאב,

אורן ירד במהרה מהאופניים.

"אני כ"כ מצטער אני לא שמתי לב, בואי תני לי יד אני אעזור לך לקום"

אורן אמר בקולו המתוק ושוב חייך את החיוך שרק הוא יודע לחייך.

'הקול הזה'  לילך אמרה לעצמה והרימה את ראשה במהרה.

"'ל...לילך" אורן היה מופתע בדיוק כמוה.

הייתה שתיקה, אפאחד לא העיז להוציא מילה מפיו.

הם רק הסתכלו אחד של השני, במבט שאומר הכל.

 הם תבעו עמוק בעייניו של האחר- כמו בפעם הראשונה...

הם הבינו עד כמה הם אוהבים אחד את השני.

וכך מסתיים הסיפור ^^

אל תשכחו להגיב

 (גם אלה שלא הגיבו עד עכשיו. זה חשוב לי)

נתראה בסיפור הבא,

הכותבת.

* עריכה- 21:13 | 16.7 *

שיניתי עיצוב(:

מי שרוצה להיות בקוראים הקבועים שתכתוב בתגובות3>