סורי שלא יצא לעדכן אבל זה בא כשבאלי D:
אז פרק 15
שרמוטה" מה?! הסתובבתי ושאלתי "מה אמרת?!" "שרמוטה. לא מספיק מה שעשית לשון אז גם שכבת עם אחיו, כלבה" אני בשוק. "שכבתי עם אחיו?!" "כן מה את מתממת לנו, בגללך הוא התאבד בת זונה, תעשי טוב הלעצמך ותעברי בצפר כולם שונאים אותך עכשיו". לא היה לי כלכך מה להגיב יותר, לא נאשרו לי כוחות, והאמת זה הדבר האחרון שהזיז לי. "בסדר" מלמלתי לה, התסכול שלי והבעיות שלי הרבה יותר גדולות מזה. בראשי אני מנסה להבין מה עובר בראש של שון, איזה סרט החיים שלי נהיו. והכי חשוב אם הם טובים או לא. טוב לי לא? אני אוהבת את דן לא? אז למה אני שואלת. בדרך יציאה מהבית חולים אני חולפת על פני חולים . שהיו נותנים כלכך הרבה בשביל להיות בריאים, ואיזה ילד מפגר משליך את החיים שלו בשביל קצת תשומת לב. כמה לא לא הגיוני ועלוב. אני ממשיכה ללכת, המשחבות ממשיכות ופתאם אני מרגישה את ידו של דן מעל כתפי ואיך שהוא חיוך עולה לי על הפנים, איך שהוא אני מרגישה יותר טוב. זה מה שאני אוהבת בו, ההרגשה שהוא נותן לי, האשליה שהכל בסדר כשאני איתו. חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך. "אור" פתאם היא נתקלה בי, הבן אדם האחרון שחשבתי שאני אתקל בו או חשבתי עליו בכלל. "דניאל.." מלמלתי חזרה. "את בסדר?!" "אא כן אני בדיוק בדרך חזרה הביתה" "אני מצטערת רק עכשיו שמעתי שאת בבית חולים" היא חיבקה אותי חיבוק אוהב ודואג, חיבוק של אמא. ניתן היה לראות את ההפתעה בפנים שלי במיוחד אחרי מה שהיה. "את צריכה עזרה? או משהו?" היא מנסה למצוא דרך בה היא תהיה שימושית. "לא תודה דניאל אני בסדר" לא ידעתי איך להגיב "טוב אני צריכה ללכת אני מצטערת תדוה שבאת ביי" אמרתי והיא היתה קצת מופתעת אבל השמכתי. "זה חבר שלך?" היא הספיקה לשאול לפני שהלכתי. "כן, למה?" "סתם" משהו לא היה בסדר. "טוב ביי" "ביי" נפרדנו והמשכנו ללכת. "מה זה היה? מי זאת?" דן שאל אותי. "סתם חברה" "אז מה היה המבט שדפקת לי?" "לא חשוב, אני אסביר מאוחר יותר אני עייפה" היה אפשר להרגיש כמה נמאס לי מהכל, העייפות מהצרות האלה, העייפות מהצרות של שון. באוטו בהיתי בחלון, בנסיעה, במכוניות שעוברות הרגשתי דכאון שלא עובר ונראה לי שדן אפילו כבר לא ידע מה לעשות איתי. פתאם היה לי טלפון זאת היתה אופיר. "הלו" "היי איך את מרגישה? ראית את דניאל?" "מה? מאיפה את יודעת שפגשתי את דניאל?" "אממ כולם ידעו" "מה? למה?! אני מפספת משהו?" "את באמת לא יודעת?" "לא נו אופיר!" "היא טסה במיוחד מחופשהה בשביל לראות אם את בסדר.." "מה?!" "כן, אני מקוהו שלפחות היית איתה" "אאא האמת שרק דברנו קצת וההלכת, לא ידעתי, הייתי בדרך חזרה הביתה" "ווואו תתקשרי אליה לפחות" "אא כן טוב בי" האמת שממש לא היהי לי כוח לכל דבר. "הי דניאל?" "הי אור" היא נשמעה מוזר. "אני ממש מצטערת שלא דברנו מספיק לא ידעתי שטסת לפה, פשוט עבר עלי יום ארוך, באמת תודה שבאת אני בהלם, אז אולי תקפצי אלי?" "אממ את בטח רוצה לנוח אז אני אבוא אליך בערב" "בסדר". ממש ממש לא רציתי אבל לא נורא נשב איתה קצת למרות שתהיה אווירה מוזרה אחרי מה שקרה. "דניאל טסה מחופשה בשביל לראות אותי" "מה?!" אמא שלי ודן קפצו. "כן.." "ואי לא יפה אור" "בסדר מה אני אעשה הזמנתי אותה אלי" הרגשתי עוד יותר אשמה, כאילו שההתאבדות של שון, הנידנודים של אמא, הרגשות המעורבים, ההתאשפזות והדיאטנית לא הספיקו לי. אה כן נכון גם ההשמועות . חזרנו הביתה ודן הלך לבית. נשכבתי ופשוט נרדמתי לכמה שעות כשלבסוף התעוררת מאמי שהעירה אותי כי דניאל באה. ואי שכחתי לגמרי . "הי דניאל" "בוקר טוב" "ואו למה את לבושה יפה?" "כי אני מוציאהה אותך קצת יאללה הגיע הזמן שתהני" "לא מה יש לך אמא שלי לא תתן וגם אני עייפה " והכי לא היה לי מצב רוח. "אני לא שואלת אותך יאללה אור כמה זמן לא יצאת כמו שצריך?" "האמת שבאמת הרבה" "נו יאללה" "אוקי" השתכנעתי לבסוף, העברתי מבט חטוף בשעון ההשעה היתה 10. "טבו תוך 40 דק' נצא?" "בע"ה" צחקנו . אחרי התלבטויות והתארגנויות בעשרה ל11 הייתי מוכנה ובאנו לצאת. "אא אמא אני יוצאת" "טבוב לא לחזור מאוחר מדי" ואו זה היה מוזר. "אל דאגי דיברתי איתה לפני" דניאל אמרה לי. "ואי מגניב". יצאנו מהבית "אז לאן הולכים בכלל?" שאלתי. "כמה ידידים שלי יוצאים לאיזה מועדון אחד ניסע במונית תזמיני" ההאמת שכל הנסיעה חשבתי על דן, כמה שהוא עזר לי, כמהה סובלני הוא היה. יצאנו מהמונית והיה קהל בחוץ הרגשתי שנועצים בי במבטים, שנאתי את זה. את הרגע שבו כולם בוחנים את הגוף שלך, הפגמים בו ואת מה שאתה לובש מכף רגל ועד ראש. מן מבט כולל כזה שאחרי כמה זמן איזה ערס עושה שאיפה כזאת או צועק כוסית . רגע כלכך מעצבן. דניאל הכירה את הסלקטור אז הוא הכנסי אותנו ישר, רעש המוזיקה האנשים והבנים שנעצו מבטים. כל זה, כל כך הרבה זמן עבר. "בואי" היא צעקה לי באוזן וההובילה אותי לקבוצת בנים. "זה ידידים שלי אופיר, רן , ליאור ורועי" עשיתי להם היי עם היד, רגע מפדח לא נעים. "את רוצה משהו לשתות? יש להם 18" "אממ בכיפ" אמרתי. "מה את רוצה?" מיד אופיר ניגש אלי. לא יודעת תפתיע אותי" הוא קרץ והלך לעבר הבר. בינתיים אני ודניאל נשארנו עומדות ליד הבנים שהעבירו מבטים עלינו ומדי התלחששו, הרגשתי לא נעים. "בואי נרקוד" בנאיל הציעה לי. בדיוק היה תשיר שאני אוהבת אז הלכתי. ואז אופיר בא עם השתיה, שאלתי מה זה "בקשת שאני אפתיע אז הפתעה" צחקקתי ולגמתי זה היה טעים "ואו זה טוב" "קלעתי בול הא?" הוא קרץ לי שוב וחייך חיוך שובב. המשכנו לרקוד וברגע שנגמר לי המשקה אופרי ידע למלא לי את הכוס ולדניאל. אחרי כמה כוסות כבר הרגשתי את זה. התחלנו לרוקד כמו מפגרות להתפרע עם הבנים . כל רגע אחד הבנים ניסה לרקוד איתי לבד או להתחבק אבל זזתי, חתיכים חתיכים אבל דן עדיין היה בראש שלי. רן לחש משהו לאופיר והוא הלך. ומיד אופיר חזר עם משקה נוסף בשבילי, שתיתי וכך גם עוד 1 ו2. לא היו לי מעצורים, הלחץ שנצבר לי בזמן האחרון, האשמה, הדכאון הכל נפתר בעזרת אלכוהול. הרגשתי מסוחררת וצחקתי הרבה. "בואי שניה" פתאם אופיר לחש לי. חוסר השיפוט שלי הפריע לי והכלתי אחריו. בדרך מעדתי אבל אופיר ידע מתי לתחזק אותי. הוא לקח אותי לצד, ליד הקיר. "את יפה את יודעת" המילים שלו כבר נאבדו אצלי. "תודה " מלמלתי איפה שהוא ואז הוא נישק אותי, אפילו שהייתי שיכורה הרגשתי שזה לא נכון וזזתי אבל אז הוא תפס אותי חזק..
טוב נראלי שהפעם השקעתי קצת יותר :)
33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
