אחרי הפרפרים והזיוני שכל.

כולם אנשים, כאלה או אחרים. אותה חבילה שלעתים נפגמת. עיניים, אוזניים, לב, ריאות.
אותה חבילה שתקחו לקבר, אולי חוץ מאלו עם כרטיס אד"י. קמים בבוקר, שותים קפה.
מחייכים, מזייפים. אם לא גמרת, למה את צועקת כמו חולת נפש? הולכים לעבודה, אוהבים, שונאים, נשברים.ישנים, לבד או ביחד. זה משנה? אתם גם ככה ישנים. ושוב קמים בבוקר. עם אותו הריר שנוזל על הכרית, עם אותה הג'יפה של העיניים.אבל מי יזכור אותכם? למה שיזכרו? כי חייכתם? כי העמדתם פנים?

אין גבול לכאב של בני אדם. אין גבול לבכי. אף אחד לא מעז לבדוק.מתחמקים מעצמכם, מהחיים. מתחבאים בתוך משרד עם נוף יפה לים ושטיח. נכלאתם בתוך עצמכם, בתוך רצונות של אחרים. של אחרים שאתם לא מכירים אפילו.
ממי אנחנו בעצם כ"כ מפחדים?