"זה לא קל להיות שרמוטה", אני תמיד אומרת. אנשים מצפים ממך דברים. גברים לא יתחילו איתך, את צריכה להתחיל איתם כמו פרחה זקנה ושיכורה עם החברים של הבן שלה בבר מצווה שלו. 
[התמונה באדיבות גוגל.]
אנשים תמיד מאדימים כשאני מדברת על סקס. אין מה לעשות, אני אוהבת סקס.
תמיד יש את הבחור הזה, אולי אפילו כמה, שאתם תמיד מתנהגים כאילו בשלב מסויים בחיים הייתם ידידים, אבל בתכלס אתם סתם מחכים שזה יהיה לגיטימי להזדיין. השיחות שלכם, תמיד ייפתחו בשלום מאוד חם ו"מה שלומך?", ואז את תשאלי לשלום החברה, רק כדי לבדוק שהיא עוד קיימת, והוא יגיד "ברוך השם היא..." ואת תיעלמי לתוך האופק השרמוטי שלך.
זה לא קל בימינו להזדיין עם בחור משקיע. זה לא כמו פעם שהם היו אוספים אותך מהבית, מביאים פרחים, מזמינים אותך לארוחה מפוארת. היום יש לך מזל אם הוא נותן לך טיק-טק ומשאיר לך כסף לאוטובוס. אני תמיד נפגעת מזה. הבנות שלא נותנות מקבלות רומנטיקה, חיזורים. מה אני מקבלת?! זין בעין. ליטרלי.
אז תמיד מגיע השלב, אחרי שהוא מזמין אותך אליו, ואת מעמידה פנים שאת לא יודעת, מבולבלת, את לא עושה את זה בד"כ. תימד מגיע השלב המביך, לפתוח את העטיפה ולראות מה המתנה שקיבלת. אבל הכי מביך זה להתפשט בעצמך, במיוחד לי שאני גם חדשה בתחום ההשתרמטות, וגם מאוד חסרת ביטחון, אני ארגיש מכוערת ליד גולדה מאיר.
אז תמיד אני מתפשטת ככה באי רצון, וכמעט תמיד הבחור מתחיל להתלהב במהעגיל שלי בטבור כאילו זה ההמצאה הכי טובה מאז הלחם הפרוס ופוש אפ
. "וואו יש לך עגיל בטבור? את לא נראית כמו אחת שעושה עגיל בטבור.." ושאלות מפגרות דומות שלהן בד"כ אני מוכנה לעשות פאוז, להתעלם מהאלכוהול שמציף את מחזור הדם שלי כמו ריח של מנגל בחוף ביום העצמאות, ולענות.
אבל אז באה השאלה המפגרת "מתי הספקת לעשות?" והבחור שאותו אני מכירה או לא מכירה הולך לחטוף כאב ביצים. כי אין לי בעייה לשכב עם רוסים, מזרחיים, מכוערים, יפים, רזים, שמנים, ואולי גם דודו טופז, אבל לא טיפשים.
מה זה מתי הספקת?! אנחנו מכירים רק עשר דקות וחמש דקות מתוכן אני חצי ערומה. אז מה מתי הספקתי? כשהלכת להביא את המעיל שלך מהכניסה הלכתי לפירסר ואמרתי לו שאני רוצה עגיל בטבור לכבוד הזיון הזה.
ברצוני להוסיף, כי מה שנכתב בפוסט זה, נכתב ברוח הומוריסטית, צינית וסרקסטית. בדיוק כמו שאני אוהבת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
