אחרי הפרפרים והזיוני שכל.

אני מקווה שאתם קוראים את זה, כל מילה. אני מקווה שלמישהו איכפת מהשטויות חסרות ההיגיון האלה.
אבל למה להקשיב לי בעצם? מה אני יודעת?

יש צורות לאנשים, שכבות. לי היה קיר בטון סביב הלב. איש אינו נכנס. יש שכבות דקות, אנשים כאלו אני מעריכה.
לכולם יש נפש, אבל הנפש היא רגישה. ויש אנשים, בהחלט ראויים להערצה שלא מפחדים לחשוף אותה. להיפתח, לקבל אנשים אחרים. בלי דעות קדומות, בלי לשפוט איש, בלי פחד להישפט.
יש שכבות עבות, ולפעמים, וזה עצוב, אנשים עוברים חיים שלמים בלי לתת לנפש קצת לנשום.
אבל כשאנחנו תינוקות לא איכפת לנו, אנחנו בוכים ולא מתביישים בזה, החברה בנתה לנו חומות. אף גבר לא רוצה אישה חזקה או חכמה מדי, אף אישה לא רוצה גבר בכיין. היה מאצ'ו, היי אלגנטית.
אבל מי בעצם מכתיב לנו את החומות האלה? הייתכן שאני יכולה להאשים את אמא ואבא יקרים? או סבא וסבתא שגידלו אותם? האם בכלל צריך להאשים מישהו? הרי יש כאלה הקוראים לזה תרבות.
בואו נפרוץ את החומות. בואו נגלה מי אנחנו. 
אפשר להביס את הפחד?
הצאן נעלם, החומה החלה להיסדק.

כולם אנשים, כאלה או אחרים. אותה חבילה שלעתים נפגמת. עיניים, אוזניים, לב, ריאות.
אותה חבילה שתקחו לקבר, אולי חוץ מאלו עם כרטיס אד"י. קמים בבוקר, שותים קפה.
מחייכים, מזייפים. אם לא גמרת, למה את צועקת כמו חולת נפש? הולכים לעבודה, אוהבים, שונאים, נשברים.ישנים, לבד או ביחד. זה משנה? אתם גם ככה ישנים. ושוב קמים בבוקר. עם אותו הריר שנוזל על הכרית, עם אותה הג'יפה של העיניים.אבל מי יזכור אותכם? למה שיזכרו? כי חייכתם? כי העמדתם פנים?

אין גבול לכאב של בני אדם. אין גבול לבכי. אף אחד לא מעז לבדוק.מתחמקים מעצמכם, מהחיים. מתחבאים בתוך משרד עם נוף יפה לים ושטיח. נכלאתם בתוך עצמכם, בתוך רצונות של אחרים. של אחרים שאתם לא מכירים אפילו.
ממי אנחנו בעצם כ"כ מפחדים?