אני כן בוכה אבל בעצם, זאת רק עוד לבנה בחומה. מאיפה הייתה לי החוצפה לחשוב שהפעם זה יהיה שונה? עוד שבוע ויום צבא ובאמת שלא אכפת לי. לגמרי. כל עוד אשלים עם העובדה שזה פשוט לא בשבילי יהיה בסדר בסוף. יש עוד דברים יפים שכדאי לחוות בחיים. גל
אז אני יושבת לי שם, וצופה בעלילה האוטופית הזאת, ושומעת את הצלילים הממכרים האלה, וחושבת לעצמי שבעצם - קיבלתי את כל מה שרציתי. זתומרת, לא בדרך בה רציתי אותם אולי, אבל תמיד קיבלתי משהו איכשהו. מן הסתם תמיד רוצים יותר, אם המצב היה שונה הייתי מאבחנת את עצמי בחוסר אמביציה, או אימפוטנטיות. אבל בכל מקרה. איי האד מיי מומנטס. אין לי במה לקנא. לא כל שכן בתמונות-המרצדות-נוטפות-סמי-מיינסטרים שכאלה. זה לא סיפוק מה שאתם קוראים כאן. ממש ממש לא. אבל כרגע עשן הקטורת מיתמר בצורות עגולות (אחרי הצבא אגדל צב בגינה) וזה שומר על התחושות שלי רחוק רחוק מהצוק. כיף לי שאני לא אוכלת חיות כבר מלא זמן.
סטיבן ווילסון הוא גאון. כן אני יודעת שזה ג'יימס בלאנט. ממכר וכלומי ונחמד. כמה חבל שזה הכל הנסיבות. ומעט מאוד אני. מתגעגעת ליובל .ח. מחרב התיאוריות הידוע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
