לא מרוכזת. רוב הימים משוטטת מחוץ לבית, אצל חברים או פה או שם או מה שזה לא יהיה. ואין חדש תחת השמש והכל חבל חבלים ואני מתגייסת עוד יומיים וכואבת לי הבטן בגלל שבוע של הוללות. אני חושבת לנסוע מחר לים המלח, בעיקרון הרציונאל הוא לבד אבל חושבת על להרים טלפון לג'ירף האוניברסלי המטונף. אבל אין לי אומץ ואני פשוט מתה מעייפות. האקס נמצא אצל החבר הכי טוב והטוויל בקוסטה ריקה, אחרי שטרח לשהות אצלי לילה לפני ולהפיל פצצות. לא רוצה לצאת איתו. לבן על לבן. לא מוכנה גם למשא ומתן. בכמה פרשיות מפוקפקות אני עוד אמצא את עצמי עד שתהיה לי איזו חתיכה מפוברקת של שלווה? לא חובה בדמות בחור. אני לגמרי יכולה להתרכז בעצמי. לחזור לרוטינת המוזיקה-ציור-ספורט-קריאה-כתיבה שלי. מעין קרב חמש מודרני שאין לי בו מתחרים. נמאס לי מהיצרים הארורים שלי. ומהציפיות. אתמול שוב ספגתי את הגינונים שלו במינון לא טוב וזה הציף אותי והקרחונים שלי טבעו וכל דובי הקוטב שהיו לי במערכות מתו. אני רק רוצה להרפות. ולא להתגייס עוד יומיים. הביאו לי קממבר ואין לי כוחות נפש להכניס אותה למקרר אז היא נחה בשקט על השולחן עבודה שמעולם לא עבדו עליו שלי. לפחות משהו נח בשקט. לא ישנתי שני לילות ברצף. הסיפור של אלן טיורינג ממלא אותי בעצב. מזרון סיירים הוא בית. אני מלכת הניים דרופינג, חלולה מבפנים ולא יודעת בעצם שום דבר עד הסוף. היום תפסתי טרמפ עם בחור בלי לבלב, ובלי שורות פתיחה מוצלחות. הציע לי את הרפואי שלו ונאלצתי לסרב בלי יסורי לב(לב). אני מרגישה כאילו שום דבר שיקרה לי לא יספק אותי. זה מתיש ומעיק ואין לי שום סיבה. אני סתם מקולקלת. בעצם אולי יש לי, לוקחים לי את החופש. (איזה קשקוש, אני אצא כל חמשוש, אין לי זכות ליאוש) לפני שבוע אכלתי עוגיית אוריאו מעופשת שהזכירה לי את נגנג הכלב הכי טוב בהסטוריית הכלבים. זה היה מוזר. היה לעוגיה טעם של כלב שמנחם אותך כשאתה חולה או על סף דיכאון קליני. ואתמול כשהוא הוריד את החולצה שלו נזכרתי ביום שקיבלו אותו ליחידה, שבסופו באפיסת כוחות נרדמתי על הספה. היו הרבה נפשות בסלון, חלקן גם זרות והוא בכל זאת העיר אותי ברכות וחיבק אותי ארוכות. זה היה טהור. לא חשבתי על לעשות בו מעשים מגונים, רק אהבתי בטירוף. אני נקבה לבנה, טראשית, וחסרת כל חן. נראה אתכם מתעלים על זה.
לא זוכרת מי הסיגי שלי, אבל שלחו לה בבקשה את השחלות שלי בקופסא. שי צנוע. שום דבר לא יצא מזה גל