שלום,
אז היום 2 פרקים!!!
"למה?"
"כי אני במצב רוח טוב ו..."
"ו..."
"אני רוצה שתקראו את כל ההודעה החופרת הזאת!, אז להודעה:"
אוקי,
כמו שאתם יודעים, וכמו שלא. הסיפור נגמר בקרוב.
1. נמאס ממנו.
2. חפרתי עליו...
וגם בקרוב אני ומיה מאוחדות כוחות!!!
חעחע, נסביר לכם בפרק האחרון.
ו...
כתוב אצלנו עד פרק 30.
אני עכשיו כותבת את 31.
מי שרוצה להיות בקבועים שיכתוב לי!
תרשמו למנויים, שווה, מקבלים לפעמיים פרקים שלמים, או חצי פרק.
תהנו ותגיבו 
פרק 27
את האמת, לא הבנתי אותה.
המומה? מה יש להיות המום?
מה לה ולמרי?
אוף... למה אני מוציא הכל על מון.
מסכנה, ואולי לא?
המשכתי לבכות.
התנתקתי מחיבוקו של ביל והסתכלתי על כולם סביבי.
עצובים, בוכים, מבולבלים ומסתבר שגם המומים.
חייכתי חיוך קטן,
הבנתי סוף סוף את זה.
אני צריך להיות שמח ומרי תחיה.
אני צריך להפסיק לבכות.
צריך להפסיק לכעוס.
פשוט להיות שמח.
להיות טום הישן.
"אוקי, ממשיכים בדרך?" שאלתי.
הם הסתכלו עלי במבט מוזר.
"מה?" שאלתי בלחש.
"ככה אתה? אחותי כרגע מתה! יכול להיות... ואתה שמח? מאושר? מחייך!? לפני רגע הייתה עצוב, מה קרה!?" צעק כריס בעצבים.
"מה שקרה זה שמרי אמרה לי משהו, היא אמרה לי שאסור לי לכעוס.
שהכעס מחליש אותה.
אז אני הבנתי מזה שאני צריך להיות שמח בשביל שהיא תחיה.
להיות שמח בשבילה"
כריס השפיל את מבטו כמו כולם.
"אז הולכים? שאלתי שנית, מצפה לתשובה.
"כן" ענו כולם פה אחד.
הערפדים שעד כה לא הבינו מה קרה המשיכו ללכת כאילו כלום.
מון וביל היו מאחורה, ואני הייתי לבד.
כריס וזאק היו מאחורי הערפדים ואני איפשהו באמצע.
אף אחד לא דיבר.
רק הלך בשקט.
מחשבות עברו במוחי,
מה יקרה אם מרי תמות?
כריס יכעס עלי, כולם יכעסו עלי.
"טום..." שמעתי קול.
זיהיתי אותו, ביל.
הסתובבתי לכיוונו.
"מה?" שאלתי.
"בוא איתנו, לך לידי" אמר ביל וחייך חיוך זעיר.
הלכתי לכיוונם.
עמדתי ליד ביל שהחזיק את ידה של מון.
קינאתי, אך מיד הוצאתי את ההרגש הזאת.
לא אסור! בשביל מרי.
היה שקט כל כך...
"הגענו!" צעק אחד הערפדים.
פרק 28
יצאנו מהיער הזה.
היה שקט... ואז לפתע נשמעה צעקה צווחנית במיוחד.
קפאתי במקומי.
"אהה!" צעקה מון וחיבקה את ביל.
זאק וכריס קפאו גם הם.
"תרגעו... זה סך הכל זאב רעב לבשר אדם" אמר שון וחייך.
"ומה אנחנו!?" צעקתי.
"אה, בני אדם... שיט לברוח!" צעק.
התחלנו לרוץ כמו מטורפים, לא מבינים לאן.
"אוקי, אנחנו הולכים!" אמר שון.
"מה, אב-" לפני שיכלתי לגמור את המשפט הם נעלנו.
כן, פשוט נעלמו.
הסתכלתי מאחורי, וראיתי 2 זאבים ענקיים.
"רוצו!" צרחתי כאילו זה לא מובן.
"די, באמת?" שאל זאק.
הגענו למן מערה קטנה, נכנסתי.
"כנסו" פקדתי עליהם.
הם נכסו בלי לשאול.
הפתח של המערה היה קטן והזאבים לא יכולו להכנס.
היה להם זנב בגודל כמטר.
אורכו של גופם היה כחמישה מטרים וראשם היה גדול כשל דינוזאור.
הם יללו בקול גבוהה וקר.
"שתקו" לחשתי לבני האנוש, חברי.
כולם שתקו ולא זזו.
לאט, לאט הזאבים הלכו.
ונשארנו רק אנחנו.
נאנחתי בהקלה.
"איזה מזל..." לחש זאק.
"כן" אמרה מון.
היא קמה והתכוננה לצאת.
"אל תצאי!" צעקתי אליה.
היא הסתובבה והסתכלה עלי במבט מוזר.
"מה?" שאלתי.
"אתה מדבר איתי?" שאלה.
"יש לי ברירה? את חברה של אחי התאום, ואני אהרוג אותך אם תעשי לו משהו!" צעקתי עליה.
ביל הסתכל עלי וחייך.
מון שתקה והתישבה על ביל.
"אז מה, מחכים?" שאל זאק.
"מסתבר" אמרתי.
חיכינו שם כשעה, בשקט.
לא שמענו קולות.
היה כל כך שקט ומפחיד.
הלילה ירד, ועכשיו היה אפשר לראות בבירור את כוכב הצפון.
"יאאלה יוצאים לכוכב!" צעקתי.
הרגשתי כאילו אני המנהיג.
דבר די מוזר.
אף פעם לא הנהגתי, ויותר מזה. אף פעם לא הייתי במחויבות.
לא הייתה לי חברה, היו רק סטוצים.
לא נשבעתי ולא הבטחתי.
יצאתי מן המנהרה.
וכולם אחרי.
הסתכלתי מסביב, אין שום זכר לזאב.
"יופי..." מלמלתי.
לפתע הרגשתי מים על פני.
וכולם חזרו למנהרה, אני לא מבין למה.
הסתכלתי מעלי, ראיתי זאב עצום.
שריר נופל מפיו ישר לראשי.
ספויילרים:
אין, היה 2 פרקים 0.0
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
