פרק 31:
הסתכלתי לשמיים, כמו כולם.
להפתעתי לא ראיתי כלום.
כלום.
"איך זה קרה!?" צעקתי.
"מה קרה?" שאל ביל שחיפש אחרי מה שהוא צריך לראות.
"מה קרה?" שאלו זאק וכריס.
"אתם לא רואים?" שאלה מון.
"לא, אנחנו לא רואים כלום!" צעק ביל ברוגז.
"בדיוק! הכוכב!" צעקתי.
"הוא לא שם!" צעק כריס.
"או, אז יש לך מוח" אמרה מון.
"אולי נכנס לצריף?" שאל כריס.
"למה?" שאל ביל כלא מבין.
"הכוכב נעלם שהגענו לפה, אולי צריך להכנס"
"צודק" אמרתי.
"אני פוחדת!" אמרה מון וחיבקה אותי מאחור.
"מון?" מלמלתי.
לא יכלתי להסתיר את החיוך שהתפשט על פני.
למזלי היה חושך ולא ראו אותו.
"רגע זה לא ביל?" שאלה מון והתנתקה.
"לא!" צרח ביל בכעס.
"אה סליחה..." מלמלה.
"זה היה בכוונה" לחשה לי מון והלכה לכיוון ביל.
היא חיבקה אותו חזק וקרצה לי.
וואי, מה קורה פה?
"נכנסים?" שאל זאק.
"כן" מלמלתי.
פתחנו את דלת הצריף.חשכה השתררה במקום.
לפתע, אור.
אור קטן ודעוך האיר מתוך האפלה.
חיפשתי את מקום מוצאו.
הגעתי לנר קטן שנח על שולחן עץ ישן.
איך הוא נדלק?
זה מוזר.
"איך הוא נדלק? זה מוזר"
קרא ביל את מחשבותיי.
עשינו פרצוף לא יודע ושתקנו.
חיפשנו אחר אדם או משהו שיסביר את הנר.
סקרתי את החדר.
בפינה הראשונה עמד השולחן עם הנר,
בפינה השנייה דלת ושידה,
בפינה השלישית איש
ובפינה הרביעית מטבח.
עברתי על כל אחת מהפינות תוך כדי מלמולים.
"שולחן.. דלת.. איש.." מלמלתי.
"רגע! איש?" אמרתי את מחשבותיי בקול.
כולם הפנו את מבטם אליי
ואז אל האיש.
הוא היה זקן, מלא קמטים.
הוא ישב שם מכווץ ורועד,
פוחד מכל מעשה.
התקרבתי אליו בזהירות.
"אתה.. בסדר?" שאלתי.
האיש הנהן.
הושטתי את ידי,
עזרתי לו לקום.
האיש תפס בידי וקם.
הוא ניער את בגדי והסתכל עלינו בפחד.
הוא סקר אותנו.
אחד אחד.
לפתע נעצר.
עיניו נתקעו במון.
"מו..מון?" גמגם.

~~~~~~~~~~~~
פרק 32
מון הסתכלה על האיש.
היא כיווצה את מצחה.
חשבה קצת ולבסוף חתמה את מעשיה במבט קר.
"אבא" אמרה בקור.
"מון.. מון שלי" אמר האיש בשמחה.
הוא התקרב אל מון.
"מון שלי" חיבק אותה.
"עזוב אותי!" היא צעקה.
מון הזיזה את ידיו של אביה.
"אבל.. למה?" שאל,לא מבין.
"בגלל מה שעשית לאמא" אמר בקור.
הבעת פניה הקרה השתנתה.
דמעות ירדו במורד לחיה.
"מון.. אני מצטער על זה" גמגם אביה.
מבטו השמח השתנתה לעצוב.
"זה לא משנה" היא לחשה.
"אבל-" אמר האיש.
"אין אבל!! אמרתי שזה לא משנה לי!" היא קטעה אותו בצעקה.
דמעותיה הקטנות של מון הפכו לגשם חזק.
מעולם לא ראיתי אותה כך.
"מון.." מלמל ביל.
מון נצמדה אל ביל בחיבוק.
היא בכתה על כתפו.
"די.. אל תדאגי" ניסה להרגיעה.
מון לא ענתה.
"לך מפה" ציוויתי על האיש.
האיש החל ללכת באיטיות.
"לך!!!" צעקתי עליו.
האיש הגניב מבט חטוף אחרון ויצא.
כאב לי לעשות לו את זה.
אבל לא הייתה לי ברירה.
הלכתי אל עבר מון.
"הכל בסדר עכשיו. הוא הלך" אמרתי ברכות.
מון התנתקה מביל.
היא הסתכלה עליי למשך דקה.
"תודה" היא אמרה בעיניים נוצצות מבכי.
קרצתי אליה וחיבקתי אותה.
זה היה חיבוק מידיד.
חיבוק מעודד.
לאחר מכן מון התנתקה ונשקה לי בלחי.
ראיתי שביל קצת מקנא.
השבתי לו מבט של אל תדאג וחזרתי לחבק את מון.
אחרי חמש דקות נפרדנו לגמרי מהחיבוק.
התיישבנו ליד השולחן.
"למה.." מלמל ביל.
הוא פחד לשאול.
הסתכלנו עליו במבט 'תמשיך'.
ביל לא המשיך.
"למה את כועסת על אבא שלך?" שאלתי במקומו.
"כי הוא הרס לאמא שלי את החיים" אמרה בקור.
שתקנו.
"טוב אז.. שנמשיך?" שאלתי.
כולם הנהנו ויצאנו מהצריף.

~~