היא זרקה את הכפפה, אני הרמתי אותה בשמחה והפרעסר העניק רוח גבית מפרגנת, ככה מצאתי את עצמי בסופשבוע ארוך בלונדון. סתם כך באמצע הסתיו, בדיוק כמו הביקור שלה בין התעלות שלנו.

בשבוע שבו התקשורת הסתלבטה בכיף שלה על תחילת עידן הטיסות המוזלות של איזי-ג'ט, היה לי הכבוד לעלות על הטיסה השלישית שלהם מת"א ללונדון. סליחה- לוטון. זה התחיל באופן הזוי משהו- בתחנת הרכבת של נתב"ג התברר שנוסעי הטיסה שלנו (ורק שלנו) צריכים להגיע לטרמינל 1 הוותיק בנסיעה של רבע שעה בשאטל פנימי. במבנה הנטוש והדומם גילינו צוות מצומצם להפליא שהעביר אותנו בידוק בטחוני, עשה צ'ק-אין ודפק לנו סטמפה בדרכון. ומה עכשיו? החדשות הרעות הן שיש דיליי של שעה וחצי בטיסה. החדשות הטובות הן שמדי עשרים דקות מגיע שאטל להעביר אותנו אחר כבוד לטרמינל 3 הנוצץ, היישר לדיוטי-פרי. לא אלאה אתכם על שלב הבורדינג, הלוא הוא השלב שממנו כולנו יראו, כי שם יוכחו היכולות שלנו לא לצאת פראיירים ולתפוש מקום טוב לפני כולם. הצלחתי לכבוש כיסא ליד חלון וחלצתי נעליים בשביעות רצון, מתכוננת לטיסה רצופה בשינה איכותית ונטולת אינטרקום שמשדר ישירות לאוזן שלי נשימות, מלמולים ויבבות של תינוק.

עצמתי עיניים ומיד פקחתי אותן חזרה, מבועתת. מאחוריי נשמע היטב בכיו של איזה קטנצ'יק. לא שלי. הסתובבתי וגיליתי אם חרדית צעירה פלוס שניים, קטנים ובוכיים, כנראה חולים. הבכי מאחור לא נפסק עד רגע הנחיתה, זה היה נורא. אמא של הצווחנים נשברה די מהר מהניסיונות להרגיע אותם ואפילו הצליחה לנמנם קצת (!), שערורייה.

בחצות - זמן מקומי - נפלטתי החוצה מהמטוס, מטושטשת כדבעי. המפיקה קיבלה את פניי בחיוך מלא ניסיון והובילה אותי לאוטובוס שייקח אותנו לדירה החזיילכית שלה ושל ההוא המכונה בפיה האנגלי, ובפי קושמן. לפני שהלכנו לישון היא הזכירה שלמחרת היא צריכה לעבוד חצי יום, ושלפניי בוקר שלם לשיטוטים עד שהיא תחזור בצהרים. המממ, אוקי. בואו נאמר שהתעוררתי בקושי רב עשר דקות לפני שהיא חזרה, ולמרות ההיכרות בת העשור פלוס בינינו היא הצליחה להיות מופתעת מזה.

את הימים הבאים העברנו בנעימים יחד. כצפוי, המפיקה היא מארחת טוטאלית, משקיעה ומפנקת, הפקדתי את עצמי בידיה האמונות ונתתי לה להוביל אותי בין האטרקציות של לונדון המלכותית. בגלל שזו בערך הפעם הרביעית שלי בעיר לא היה לחץ לעשות וי, ויצא לנו תמהיל משובח של שיטוטים רגליים ברחובות, נסיעות צפופות בטיוב, שופינג מאסיבי, מפגשים חברתיים, סרטים בבית מול מסך 50 אינץ', שיחות נפש של שתי חברות ותיקות, מסעדות, מוזיאונים, בתי קפה וברים שכונתיים. בדיוק מה שרציתי. אפילו מזג האוויר היה בעדנו, בטח הרבה פחות גשום מהשבוע שעבר עלי קודם בת"א.

ולאדק השמנמן היה בראש שלי כל הזמן, אבל לא התגעגעתי אליו, לפחות לא במובן של לרצות להיות אתו. להיפך, בכל פעם שנדחקתי בטיוב המחניק או הזמנתי פיינט של גינס חשבתי שאיזה מזל שהוא לא פה איתי. בעיקר שמחתי שקצת חזרתי לעצמי בימים האלה, זה הרגיש טבעי להתנהל כאדון לעצמי ולהתמסר להנאות מוכרות. בקיצור, לא סבלתי מנקיפות מצפון והשיחות התכופות עם הפרעסר הבהירו לי שגם לא היה צורך - גם בצד השני כולם מבלים, הצוציק מבסוט לאללה מתשומת הלב שמרעיפים עליו, סבא וסבתא מוקסמים ממנו ואבא שלו רגוע ונינוח. עליצות מקסימלית במטרופולין, בת"א ובכפר, הללויה.

את הנסיעה חזרה הביתה כמעט פספסתי בגלל הבלגן ההיסטרי ששולט ברכבות הלונדוניות,  ובעקבותיו המתנה מורטת עצבים בתורים אינסופיים של איזי-ג'ט וריצה ברגע האחרון לבורדינג. אבל בחוץ חיכו לי הפרעסר והילדון, שהתרוצץ כמו סביבון מרוב בלבול כשראה אותי ומאותו רגע לא הסכים שאצא לו מטווח הראיה. וזהו, חזרה לשגרה.