The Black Parade - Ellen

 אז הינה! סוף סוף אני מעלה פרק חדש! אני יודעת.. לקח לי קצת זמן להמשיך...

לא נורא ^^"  נירא לי הפרק הבא יבוא יותר מהר.. פשוט קשה לי קצת לכתוב בזמן האחרון...

אה, כן, ותודה לקורל שעיצבה את הבלוג :>

אינג'וי :]

אני חייב להפסיק את זה עכשיו. לפני שזה יגיע למקומות שיהיה קשה לחזור מהם.

"פראנק.." הוא בכל זאת ניסה שוב להכניס את לשונו לפי אבל הייתי חייב, למרות שרציתי.

"פראנק, די תבין. אי אפשר."

הוא שוב נישק אותי למרות הכל אך לבסוף ענה "ג'רארד, בבקשה. פעם אחת. אני מבטיח." עוד נשיקה רכה על שפתי "פעם אחת... אחרונה."

לא יכולתי לעצור בעד עצמי ורציתי שפראנק יעשה את זה. אני לא חושב שנשמעתי משכנעה במיוחד.

רציתי להמשיך, לתת לו את כולי, להראות לו שהוא לא סתם בשבילי.

לא הצלחתי להתנגד, כמו מקודם, גופי לא נענה לי.

כנראה שהוא חשב שאני מסכים לו והמשיך במעשיו, הוא המשיך את הנשיקה שנקטע רגע לפני על ידי. אחרי רגע הוא הוסיף את היד, מחזיק את ראשי בעדינות ומלטף קלות את הלחי שלי.

הפעם הכל נעשה ממש בעדינות. הוא פחד?

רציתי להפסיק את זה למרות שלא רציתי. כלומר לא רציתי שבסוף מישהו משנינו יפגע אבל ברגע הזה רציתי להמשיך. הפעם אני עליתי עליו, עדיין תוך כדי אותה הנשיקה, נצמד אליו כמה שיותר, אך מנסה לא להכאיב. כנראה פראנק לא יכול היה לעמוד בפיתוי, ולא חיכה יותר שתהיה לי שוב הזדמנות לעצור את גופי ולמנוע ממנו את זה, הוא משך ממני את החולצה. לפתע הרגשתי באי נעימות. מובך. לא חשפתי את גופי כל כך בקלות, אני לא אוהב את עצמי אז למה אחרים צריכים?

הוא שאל אותי בעיניו אם קרה משהו וכנראה הבין. הוא ליטף את גופי החשוף מצמיד אותי אליו עוד יותר ומחכך את גופו בשלי, מראה שהוא אוהב אותי כמו שאני. הוא נאנח והרפה לרגע להוריד את מכנסיו. לאחר רגע הוא דחף את לשונו בגסות לפי ממשיך לנשק בנשימה חדשה. ידו האחת מגששת בין שערותי ואני רק נענה לנשיקות ולא מתגנד לליטופים, לא מצליח למנוע בעד גופי להמשיך לשתף פעולה עם הרצון שלי ועם פראנק.

~ Frank POV~

סוף סוף. כל כך הרבה זמן רציתי אותו. תמיד נזהרתי כל כך, פחדתי מהתגובה שלו.

עכשיו הוא כבר יודע. אין לי מה להפסיד, רק ללכת עם זה עד הסוף.

לא.

אני לא יכול בידיוק כמו שהוא לא יכול. זה לא ילך.

הוא כל כך חשוב לי ואם יקרה משהו אני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי.

ההחלטה בידי עכשיו? אז לא. ג'רארד שכל כך התגעגעתי אליו עכשיו פה לידי!  ג'ר הפיקח!

החלטתי שאני לא מתכוון לעשות דבר שאצטרך להתחרט עליו אחר כך.

אני צריך להעביר נושא. כן, זהו.

למה בכלל הייתי צריך להתגעגע אליו? למה הוא בכלל שותה? חסר לו משהו בחיים? מה רע לו?

הייתי חייב להפסיק את זה אבל לא, אני לא אתחרט שהגעתי עד לפה ולא השגתי כלום.

הוא לא ישתה יותר הבטחתי לעצמי.

"ג'רארד.... אתה באמת מסריח" הוא התנתק מן הנשיקה נאנח, ויישר אלי מבט.

"כבר אמרתה את זה." התחמקתי מתנשף, למרות שבפנים הרגשתי מגעיל.

הוא הפסיק? אולי הוא.. לא רוצה?

אני לא מאמין.

רגע, אולי באמת עדיף שיהיה ככה. אני לא צריך עוד משהו לשנוא את עצמי בגללו. עדיף שהכל ישאר כמו שהוא. אם לא יקרה  כלום אף אחד לא יפגע! התחלתי לשכנע את עצמי

"תבטיח לי שלא תשתה יותר" הוא קטע את מחשבותי, ואחרות התחילו להתרוצץ במוחי, מחפשות תשובה.

לא יכולתי להבטיח לו כזה דבר. לא רציתי. הסטתי את מבטי ממנו והנחתי את ראשי על חזהו.

שמעתי את הפעימות המהירות של ליבו של פראנקי והנשימות החזקות שבקעו מחזהו.

הוא התחיל לשחק בשערי, סוקר את גופי.

המשפט האחרון שלו עוד היה תלוי באוויר.

אט אט מבטו המודאג, דורש התשובה התחלף למבט חולמני.

שנינו שקענו בהרהורים כאשר השתיקה רק גרמה למחשבות לרוץ מהר יותר.

כל מיני משפטים החלו לרוץ לי בראש, רק שהפעימות של ליבו של פראנקי עיוותו אותם ובחלקן אפילו המציאות התהפכה לגמרי.

היום היפה של היום, הפך ליום גשום ומעונן it rains and it pours

למרות שאתה פה לידי, הרחקתי אותך ממני ושלחתי אותך להסתובב שם, בסביבה הקרה

you're out on your own

ומה שנוגע אלי, אני בטוח בו ושום דבר לא ישנה אותו. הפעימות החוזרות ומישנות של פראנקי שמתערבבות במחשבות שלי יכולות רק לעוות אותם קצת.

...'Cause I've spent the night dancing
I'm drunk, I suppose...
אני כבר לא בטוח, אתה אוהב אותי.. או.. שלא?

...You're the one that I need
I'm the one that you loathe...
עדיף שאני אברח מהצרות שלי לא ליד האנשים שאני מכיר, שאולי אכפת להם ממני. כשהצרות שלי הרחק ממני והרעל משתחרר, משוטט חופשי בגופי וגורם לי לעשות שטויות. שטויות שאחר כך גורמות לעוד צרות. ואז אני אברח שוב? כן... אני אעשה את זה, אבל לא פה

'Cause I love all the poison
Away with the boys in the band

ושוב הבעיה שיש לי, כל דבר בזמן האחרון, במיוחד אחרי סבתא מביא את המחשבות שלי למוות. משהו דפוק בשכל שלי. למה הכל צריך אצלי להגיע למוות?!

הדברים שוב התעוותו והפעם המוות הפך למשהו אירוני, משהו שלא צריך להתיחס אליו ברצינות

Have you heard the news that you're dead?
וקצת שנאה מליל אמש גם פלשה למחשבותי

 No one ever had much nice to say
I think they never liked you anyway

I'll be here wondering
Did you get what you deserve?

Did you get what you deserve?המשפט הזה-

חזרתי עליו בראשי, ואותה המשמעות של הנקמנות פינתה את מקומה לרגשות אשם.

פראנקי קיבל את מה שמגיע לו? וריי? ומאייקי? ובוב? מה כולם? כל האנשים שאכפת להם ממני, הם קיבלו את מה שמגיע להם? הם קיבלו ממני תודה?

לא.

ועכשיו פראנקי פה, ואני זה שעכשיו אפגע בו?

"ג'ר?"

"אה?" עניתי עדין מהורהר. הרגשתי כאילו כל הזמן הזה לא היו רק מספר דקות אלה כמה שעות שלמות של מחשבות בלתי פוסקות.

"לא ענית לי" ליבי הסחיר פעימה כאילו מישהו גילה שעשיתי משהו רע ועכשיו מאשים אותי.

אני לא הולך לשקר לו, נכון?

אני לא יכול בלי זה! זה עושה לי טוב אז מה אכפת להם!?

אה, נכון, זה מפריע לאנשים אחרים כשטוב לי.

קמתי מעליו, ולבשתי את הסוודר שלי חזרה.

רציתי ללכת. לא להיות שם, לא להתייצב מול האמת או להגיד שקר.

הוא תפס בידי, מבקש ממני לא ללכת.

"ג'רארד?" הוא אמר בכל מאיים, מחזק את אחיזת ידו בשלי.

"תעזוב אותי"  קולי התקיף. משכתי את ידי ממנו אך ללא הועיל, הוא יותר חזק ממני.

"אתה לא שותה יותר" עכשיו גם קולו היה תקיף.

"תעזוב אותי!" צרחתי וניסיתי לשחרר את ידי וללכת משם. לברוח.

"תבטיח!" כמוני, הו התחיל לצעוק.

שתקתי, מבקש בעיני שישחרר אותי, שלא יאלץ אותי להגיד דברים לא נכונים, שקרים.

הוא החזיק את ידי בכוח רב וזה הכאיב לי, אך הוא לא שם לב. הוא היה מרוכז במבטי ובפי מצפה שאבטיח.

"נו.." קולו היה חלש, אך לא שבור, לא הפעם.

"בסדר." לא יכולתי לשאת בכאב שמבטו גורם לי, והיד שמאיימת לשבור את עצמותיי.

"אתה מבטיח?" מבטו השתנה בין רגע והוא הרפה מידי הכואבת.

"כן.." אמרתי רק כדי שיעזוב אותי. לקחתי את בגדי ויצאתי משם כמעט בריצה.

נכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי את הדלת בעודי נשען עליה.

נשמתי לרווחה ואבן ירדה מליבי כאשר הבנתי שסוף סוף אני לבד ואז נוספו אליו עוד שלוש לפחות בנשימה השניה, כמעט כלום לא השתנה.

התישבתי על מכסה האסלה הסגורה והתחלתי להתייפח על חיי האומללים.

הוצאתי את הדף המקומט מכיס הסווצ'ר שלי ובהיתי בו. הדמויות בו כמו התחילו לזוז מול עיניי ולספר את סיפורן.

הייתי כל כך מרוכז בפיסת הנייר הזו דמיוני שלט בעיני והתחלתי להבחין כביכול שהדמות של הגבר מתחילה להירקב לאט לאט, והעצמות להתגלות.

דעתי הוסחה כאשר שמעתי את דלק הכניסה נפתחת ונסגרת מיד לאחר מכן, וכאשר הבטתי אל הדף, חזרה הדמות של הגבר המוטל בחוסר אונים, שוטט דם.

קמתי ופתחתי את המים החמים ובעצמי התחלתי לחפש בחיפזון אחר כלי כתיבה כלשהו. הייתי חייב לכתוב את כל מה שעובר לי בראש עכשיו, ולצייר את מה שראיתי לפני רגע אחרת אני אשכח.

לאחר חיפוש נואש, לא מצאתי שום דבר שדומה לעט ואז הבחנתי בין החפצים הרבים שהיו מפוזרים, איי ליינרים. לקחתי אחד, פרסתי את הדף על צידו השני והתחלתי לצייר בעדינות שלד. אותו השלד של הגבר חסר האונים, רק שעכשיו הוא היה חזק ומלא חיים הרבה יותר משראיתי אותו לפני כמה רגעים. הוא צעד בגאווה אל הלא נודע, אל מה שמעבר לחיים, מעבר לשגרה, מה שהזכיר לי את התחושה שלי אחרי שריי עודד אותי עוד הבוקר. כתבתי בצד הדף

We’ll carry on

באותיות מודגשות והתחלתי לכתוב במהירות את כל מה שקרה לי, ואת המחשבות, ה-כ-ל, נזהר שלא למרוח כלום.