הי!!
ממש משעם לי חח אז קבלו את פרק 10!! כן כן !
לא נטשתי את הסיפור. אני חושב עליו הרבה חח ורציתי לעדכן ממזמן כבר. ועכשיו כשיש זמן אז ניצלתי אותו =]
אז קבלו במחיאות כפיים סוערות XD
מאירועי פרק 9:
"תקשיב, לדעתי, טום פשוט מקנא בכך שיש לך אל מי לחזור"
"את חושבת?"
"כן..."
**
"אני לא יכול לדבר על זה עכשיו אנה, אני חייב לעכל את זה.."
"אדם, גם אני אוהבת אותך.."
**
פרק 10
אני לא יודע מה להרגיש.
האם אני אמור להרגיש עצוב על כך שאיבדתי אהובה? או שמא עליי להרגיש נבגד?
בכל מקרה, מה שבטוח הוא שאני מרגיש ריקנות. יש לי חור בלב שאיני מסוגל למלא.
היא הרסה אותי. הרסה את כל מה שבניתי במשך כל חיי. אני לא יודע אם לסלוח או לא. אם יש טעם בכלל לסלוח. אבל אני בטוח שהיא מתחרטת.
*********
"הטיסה לגרמנה ממריאה בעוד מספר דקות" שמעתי את הקריינית בשדה התעופה. סוף סוף אוכל לראות שוב את אנה שלי.
"ביל.." שמעתי אותו נעמד מאחוריי. לא דיברנו מאז אותו הריב.
"אתה צריך משהו?" לא רציתי לדבר איתו, ידעתי שאנה צודקת. וכעסתי על כך שהוא נותן לקנאה שלו להפריד בינינו.
"תקשיב ביל, אני הבנתי שהריב של אתמול היה מיותר. לכולנו יש רגעי חולשה, והפעם אני סולח לך" הוא אמר לי בטון המתנשא שלו. טון מתנשא שיש רק לטום.
"סולח לי? אתה סולח לי? אתה יכול לדחוף את ה"סולח" שלך ל.. אתה יודע בדיוק לאן". חוצפן, מה הוא חושב לעצמו? סולח לי.
"אני באמת לא מבין מה הקטע שלך ביל".
"הקטע שלי הוא שאתה.. אתה פשוט.." לא רציתי לפתוח ריב בשדה התעופה, ועוד מול המצלמות.
"אני פשוט מה?" שאל אותי עם מבט מאוכזב, לא הצלחתי להבין ממה בדיוק הוא התאכזב.
"לא משנה טום. בוא פשוט נשאיר את זה ככה". עלינו למטוס, וזאת הפעם הראשונה שלא ישבתי לידו. ההרגשה בהחלט הייתה מוזרה.
***********
"את מה?.." שאל אותי עם עיניים פעורות עד כדי כך שחשבתי שעוד שנייה הם יעופו לו מהראש.
"אוהבת אותך..". זה היה שקר. שקר נוסף שיגרום לו להירגע ולא לעשות סצינות. לא רציתי שיחשוף את המשימה שלי, לכן הייתי צריכה לשמור אותו קרוב. ואחרי הכל, תמיד אפשר ללמוד לאהוב. "את רצינית?" שאל שוב,
"נו מה אתה לא מבין מהפעם הראשונה שאומרים לך?" חייכתי. בחיי הוא יודע להיות קרצייה.
ושוב לא טעיתי. איך שאמרתי לו את המילים האלה התפרש על פניו חיוך כזה רחב שגרם לו לשכוח מכל מה שסיפרתי לו לפני כן. תפסתי גם את הדג הזה.
לפתע צלצל הפלאפון, הסתכלתי על הצג- "ביל". איזה תזמון יש לילד הזה. "תסלח לי אדם, אני חייבת לענות" אמרתי לו והתרחקתי כך שלא יישמע את השיחה.
"הלו?"
"היי!" שמעתי את קולו השמח וההיפראקטיבי,
"ביל.. חיכיתי שתתקשר" שקר נוסף.
"באמת?? את לא צריכה לחכות יותר! אני בדרך לגרמניה!" יכלתי לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון.
"אני ממש שמחה. הכנתי לך הפתעה ביל",
"הפתעה? נשמע מעניין"
"כן.. אתה תמות עליה" =].
**********
"ערב טוב לכל הצופים בבית. אתם נמצאים איתנו ב-
בתכנית המרגשת שהבטחנו לכם, על אליל, אהוב, והאדם שעד לא מזמן היה הנער הנערץ ביותר בעולם. אז קבלו אותו בבקשה במחיאות כפיים- ביל קאוליץ!".
"היי", אמר ביל בחיוך מאולץ. איך הוא מסוגל לחייך בזמן כזה?.. אנה, אני לא מבין למה היית צריכה לעשות זה. כנראה שאהבתי אותך מדי מכדי לעצור אותך. אני מתחרט על זה עד היום.
טוב, מעניין מה הקוקסינל הזה יגיד עלייך בריאיון.
"אז ביל, כפי שאתה יודע, ישנה שאלה שכולנו שואלים ועדיין לא קיבלנו תשובה",
"כן אני מניח שאני יכול לנחש איזו..",
"כן. ובכן, מי זאת אנה?"
שמעתי אותו מדבר בערך שעה. ולמרות כל החיוכים המאולצים שלו, ניתן לראות את העצב העמוק בעיניו. אנה, איך עשית זאת? אין לו כלום. גרמת לו לאבד את אחיו, את הלהקה שלו, הכל. ואת כל זה עשית לבד. רק בגלל מעשה שטותי של חברה שלך. איך יכולת?
"אז מה שאתה בעצם אומר לנו, שהיא הסיבה לכך שביטלת הופעות כמה וכמה פעמים? אתה מאשר זאת?"
"אני יודע שמה שעשיתי, כל הטעויות, כבר לא ניתן לתקן זאת. איני מבקש שתבינו אותי, אני רק רוצה שתדעו את האמת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
