כינוי:
TH_Lover בן: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הוסף מסר | 6/2008
סיפור על ט"ה פרק 8!!!
היי..
אז ככה, אני די גוסס בימים האחרונים זה גם למה לא העליתי את הפרק.. אני ממש מצטער שהרגשתם שננטשתם אבל הנה אני כתבתי לכם פרק נוסף. למרות שהוא ממש קצר אבל זה הגבול של מה שהמח שלי מסוגל להוציא כרגע..
אני מקווה שאני אחלים בקרוב ונחזור אל השיגרה.
פרק- 8
"להקת הרוק-פופ הגרמנית טוקיו הוטל ביטלו את שלושת ההופעות האחרונות שלהם בצרפת. המעריצים המאוכזבים ציפו לשמוע הסבר כלשהו על ביטול ההופעות הפתאומי אך כל מה שקיבלו בתור תגובה היה: ביל החליט לבטל את ההופעות מסיבות אישיות."
"תגיד לי התשגעת??" שאל אותי טום אחרי שנכנס לחדר המלון שלי וטרק את הדלת בחוזקה מרוב כעס. "אני לא יכול יותר טום, אני שר את השירים וכל מה שאני חושב עליו זאת אנה, אני חייב לראות אותה", באמת שלא יכלתי. בזמן שהייתי על הבמה, או מאחורי הקלעים, רק אנה הייתה לי בראש. כל השירים ששרתי היו מוקדשים לה. לא יכולתי לראות מעריצים.
"לא יכולת לחכות עד סיום ההופעות?! בחיי ביל, אתה מתנהג כמו ילד קטן! אתה הורס את שם הלקה שלנו!" , ראיתי איך פניו האדימו מרגע לרגע.
"הורס את שם הלהקה?? אם המעריצים שלנו כ"כ אמינים לנו אני חושב שהם יהיו מסוגלים להבין אותי!" צעקתי עליו, כעסתי על כך שהוא לא מביןאת המצב שבו נמצאתי.
"אתה באמת חושב שאי יכולת של הזמר להיות מרוחק מהחברה הקטנה שלו היא סיבה מספיק מוצדקת לביטול 3 הופעות??? אני לא מבין איך דיוויד הסכים לזה!",שאל אותיוהפעם נראה באמת כועס,
"לא כ"כ הייתה לו ברירה...",
"למה אתה מתכוון?" שאל אותי מתקשה להבין איך דיוויד יכול להיות כפוף להחלטות הביזאריות שלי,
"אני בערך אמרתי לו שאני אסרב להופיע אם לא נחזור מיד לגרמנייה..." אמרתי לו במבוכה. כנראה בתוך תוכי ידעתי שהתנהגותי אינה מוצדקת, וגם לא כ"כ שפויה.
"אתה מה???? מה עובר עליך?!"
"יודע מה טום? דווקא ממך ציפיתי ליותר תמיכה! אתה אח שלי, אח תאום, אתה אמור לדעת מה עובר עליי לא?!" , עכשיו כשאני נזכר בדברים שאמרתי לו אני מבין למה הוא כעס עליי כ"כ,
" אני יודע מה עובר עליך, התחרפנת על כל השכל. הילדה הזאת בילבלה אותך לגמריי, ביל אני אומר לך זה לא ייגמר בטוב",
"אל תגיד לי את מי לאהוב בסדר טום?!",
"לאהוב?", הוא שאל והביט עליי במבט מופתע.
-
ידעתי על הסיפור של ולר, חברה של אנה. שמעתי מאנשים על האובססיה שלה כלפי זמר מפורסם ועל המעשה השטותי שלה. אבל בכל פעם ששאלתי את אנה משהו על המקרה היא סירבה לספר לי. כנראה כאב לה מדי לדבר על כך.
אבל לאחר ששמעתי את מה שסיפרה לי, ועל הקשר שלה איתו, הדבר האחרון שהתעניינתי בו היה המוות של ולר.
"אז מה שאת בעצם אומרת לי זה שיש לך מישהו אחר?" שאלתי אותה, לא מבין בדיוק למה היא מתכוונת.
"לא, זאת אומרת כן, תבין.. אני לא אוהבת אותו" ענתה לי, ראיתי שהיא בעצמה מבולבלת,
"תבין אדם, זה משהו שאני חייבת לעשות. תאמין לי שאני מעדיפה להיות איתך, אבל אני לא יכולה להפסיק את זה עכשיו" אמרה לי בתקווה שאני אבין אותה. אבל לא רציתי להבין. חשבתי שהתוכנית שלה מטורפת, התחלתי לחשוד בבריאותה הנפשית.
"את מעדיפה להיות איתי אבל לא יכולה להפסיק להיות איתו?"
"אני חייבת לנקום אדם", אמרה לי במבט רציני, הפזקתי להתווכח איתה.
"טוב, אז אני אניח לך.." אמרתי לה, הבנתי שלא יהיה לי עתיד איתה. הנחתי שעדיף לוותר.
"לא!"
"לא?" הופתעתי,
"תקשיב, אולי פשוט ננסה להתעלם מהעובדה שאני בקשר איתו.." אמרה לי מהססת,
"להתעלם מהעובדה שאת בקשר עם הסולן של הלהקה הכי מצליחה בגרמניה?" לא חשבתי שזאת תהיה עובדה שכ"כ קל יהיה להתעלם ממנה.
"ננסה..." אמרה לי וחייכה,
"אני לא יודע אנה.. אני צריך לעכל את כל מה שאמרת לי עכשיו... אני אדבר איתך.." עניתי לה ויצאתי משירותי הבנות. חזרתי לשיעור שלי אבל לא יכלתי להתרכז.
"אדם, מדוע איחרת לשיעור בחצי שעה??" שאלה אותי המורה למתמטיקה, עם קול מעצבן במיוחד,
"אני מצטער, נרדמתי בהפסקה ולא שמתי לב לשעה" עניתי לה, חשבתי כל הזמן על מה שאנה סיפרה לי ולא שמתי לב לדברים שאני אומר,
"אז אני מניחה שיהיה לך הרבה זמן לישון היום בריתוק" אמרה לי בקול מתנשא של מורות זקנות וממורמרות.
לאחר יום הלימודים נכנסתי לחדר הריתוק באיחור של 5 דקות וראיתי את אנה יושבת באחד השולחנות. "גם לריתוק אתה דופק איחור אופנתי?"
תגיבו 3>
| |
סתם פוסט שבו אני מציק לכם חח
אני אפרסם פרק בערב :P
יש לי הצעה אליכם
אם בא לכם, תעשו לי סיין מגניב
ואני אשים את זה ברשימות בבלוג XD
ואני אנסה לעשות מזה קישורים לבלוג שלכם :)
אז אם בא לכם תעשו תוסיפו אותי במסנג'ר ותשלחו לי ^^
אוהב מאוד מאוד!!
3>
| |
פרק 7..
היי אז אממ הנה פרק 7 קיצר..
אינג'וי..
ברגע ששמעתי את קריין החדשות מדווח לי על מותה של החברה הכי טובה שלי, עברו בי רגשות וצמרמורות שלא הכרתי. דמעות החלו לזלוג לי על הלחיים, התחלתי לרעוד. כעסתי, בעיקר על עצמי. התחלתי לשבור כל דבר שראיתי, זרקתי את הפלאפון שלי לתוך מסך הטלוויזיה בכזאת חוזקה שניפצתי את המסך ואת הפלאפון. הפכתי את כל הבית כי שנאתי את עצמי. שנאתי את עצמי על כך שאיפשרתי לדבר כזה לקרות. לא ראיתי מה מתרחש אצלה בפנים, לא היה לי זמן לשים לב אליה. חשבתי שהכל היה צחוק, שהיא לא באמת עד כדי כך אובססיבית אליו, אל הבנאדם שאותו אני הכי שונאת בעולם. רציתי להרוס אותו. רציתי לגרום לו להרגיש איך זה כשמאבדים הכל בדיוק כמו שאני איבדתי באותו הערב בגללו. זה למה ידעתי שאני צריכה להיות הבנאדם הכי קרוב אליו, בשביל שאוכל להרוס אותו לגמרי.
למדתי את כל השירים שלו, כתבתי את כולם בפנקס וקראתי אותם כל יום. ניסיתי לכתוב כמוהו, להזדהות איתו, כל יום כתבתי. הפכתי למעריצה הכי גדולה שלו. חבריי לא הבינו איך אני יכולה להעריץ אותו כ"כ אחרי מה שקרה לולר, אבל הם לא ידעו את האמת.
בערב של ההופעה שלהם הצלחתי להשיג מעבר למאחורי הקלעים, אחד המאבטחים היה חבר קרוב של אבא שלי לכן הוא נתן לי להיכנס. זאת הייתה ההזדמנות שלי להתקרב לביל קאוליץ. לא התכוונתי להרוג אותו, זה לא יהיה מספיק אכזרי. רציתי לגרום לו לאבד את הדבר הכי יקר לו.
מאחורי הקלעים הכל קרה בדיוק כפי שתכננתי. עניינתי אותו כך לא יוכל לשכוח ממני, גרמתי לו להסתקרן. הוא קנה את זה, הוא לא שכח אותי.
לבסוף נפגשנו, והוא היה בדיוק במקום בו ציפיתי שיהיה. הכל הלך כ"כ חלק, לא ציפיתי שיהיה לי כ"כ קל להתקרב אל אחד האנשים הכי רחוקים בעולם.
התקרבתי אליו, היינו קרובים יותר מאי פעם. הוא לא יכל להעביר יום אחד בלעדיי. כל אותו הזמן שהיינו ביחד ניסיתי להבין מדוע ולר אהבה אותו כ"כ. הכרתי אותו יותר מאשר שהיא הכירה אי פעם, ועדיין לא הרגשתי אליו את אותם הרגשות כמו שהרגישה ולר.
"אני אתגעגע אלייך אנה", כך הוא אמר לי לפני שנסע לשדה התעופה. ניסיתי לגרום לו להישאר אבל לא הצלחתי. ניסיתי לגרום לו להיות כמה שיותר רחוק מטוקיו הוטל במהלך החופשה שלהם, רציתי להרחיק אותו מהכל.
"אתה מבטיח?" שאלתי אותו, ניסיתי לעורר בו רגשות אשם אך לצערי זה לא עבד.
"בטח שאני מבטיח! אני אתקשר אלייך כל יום! את לא תפטרי ממני בכזאת קלות" חייך, חייכתי גם אך במהרה חזרתי למצבי העצוב שלא יחשוב שאני סולחת לו על העזיבה שלו.
עזיבתו למסע הופעות נוסף היה שיבוש בתכנית, אך שיבוש זה היה לטובה.
הוא אכן התקשר אליי כל יום, לא יכל לשכוח אותי. ואני ידעתי שהוא יחזור.
"אנה? היי זה אני" שמעתי את קולו מעברו השני של הטלפון,
"היי, איך הייתה ההופעה?" שאלתי,
"מעייפת כרגיל, אבל אני אוהב את זה. וחוץ מזה אין כמו לשמוע את הקול שלך אחרי הופעה", אמר לי בהתרגשות,
"שמחה לשמוע", כאשר דיברתי איתו כל מה שיכלתי לחשוב עליו זאת ולר, עד כמה שניסיתי להתנתק, לא תמיד הצלחתי.
"אני חוזר מחר. ביטלנו כמה הופעות. אני לא יכול להיות רחוק ממך יותר". בינגו. עכשיו ידעתי שהוא נמצא בדיוק במקום בו רציתי שיהיה.
"ביטלת הופעות בשביל לראות אותי? מה עם המעריצים?" שאלתי בתמימות,
"לא משנה לי, הם יבינו. אני חייב לראות אותך כמה שיותר מהר".
"אני כבר לא יכולה לחכות" אמרתי לו בקול מתוק כשבתוכי רק רציתי להקיא.
תגיבו..
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
