She looked like seventeen
She walked just like a dream
And when she spoke
she set my heart on fire
My palms began to sweat
She seemed like heaven sent
And in that moment she was my desire
It's automatic,
my brain goes static
She's a love toy set in motion
I'd seen her face before,
looks like some movie star She said,
"Honey, I know what ya want."
(Babylon A.D- Sweet Temptation.)
הקטע שאין לי עם מי לשתף ולהחליף מוזיקה משחק תפקיד בכל פעם מחדש.
אני מדליקה מדי פעם MTV, לראות אם יש משהו חדש שלשם שינוי יהיה טוב, אבל פאק, זה ממש מתסכל שזו המוזיקה של ימינו.
לא פעם נעצרתי על קליפ של ליידי גאגא או בריטני ספירס, ואמא באה ושאלה אותי למה אני צופה בפורנו. כאילו, כל השירי מועדונים האלה לפעמים כל-כך שטחיים, וקשה לי להסתכל עליהם מבחינה מוזיקלית, שלא לדבר על לנסות להבין את המסר.
לעומת זאת, יש שירים שכשאני שומעת או מנגנת אותם עוברת בי סוג של צמרמורת. לא צמרמורת במובן השלילי, אלא.. צמרמורת.
יוצא לי לפעמים לשבת בחוץ, ולדבר עם חברים, ותמיד האינטרס שלהם יהיה שאני מיושנת, צריכה להתחבר לכל מה שאחרים שומעים/קוראים/עושים ולהיות קצת יותר מודרנית (אבל שום מושבניק לא יהרוס את האינדיבידואליות שלי!). הם תמיד יזכירו שמה שהיה לפני 20 שנה נעלם בגלל "שזה לא היה נכון", והגיע הזמן לעבור.
אבל מי אמר שהיום אנחנו כן חיים נכון?
את המלאך הזה הייתי רוצה להחיות, ביחד עם עוד הרבה אחרים.
לא מזמן ישבנו בחוץ, ודיברנו על תכניות טלוויזיה בערוץ הילדים.
זה היה פשוט מזעזע.
בני 12-17 צופים בתכניות המפגרות כמו "האנה מונטנה", "זאק וקודי", וכל שאר המתרוממים הקטנים האלה.
הבנתי שאני היחידה מהמחזור שלי, שצפתה בתכניות ה-טובות (בה"א הידיעה!), שכבר לא משדרים.
אני גדלתי על תכניות כמו "הצלצול הגואל" שההומור היה קצת פחות רדוד,
על "הנסיך המדליק מבל אייר" שהיה להיט עד לפני כמה שנים,
על "נשואים פלוס" שבה אל באנדי היווה דוגמה לכל הזכרים,
על "צער גידול בנות" שבה האחיות אולסן התחילו את דרכן, ובשנים האחרונות סתם שיחקו בכמה צ'יק פליקס אמריקאים,
על "אריזה משפחתית" שכווולם היו מחקים את סטיב ארקל.
וכמובן,
התכנית האהובה עליי- STUDENT BODIES!!
YEAH! מישהו זוכר את זה בכלל?
בחיי, הייתי חורשת על הסדרה הזו כל הזמן. וקודי הזה... ראר. (;
ואם כבר מדברים, אז גם התכניות אנימציה היו ממש משעשעות ומוצלחות פעם. "אד אד ואדי", "חלולים בחלל", "רן וסטימפי".
ומה עכשיו? ספוג צהבהב שמשתעשע ללא הרף עם כוכב ורדרד.
אמא ואבא הביאו לי מהארכיון בעבודה שלהם המון פרקים של STUDENT BODIES, וכשהזמנתי אנשים לבוא לראות אצלי אף אחד לא הבין על מה אני מדברת. (לכן המקום עדיין פנוי, מוזמנים לבוא!)
הקטע הכי מוזר זה שאני לא עד כדי כך זקנה, וכל הסדרות האלה שודרו עד לפני 3-4 שנים בערך, אבל כל מי שבגיל שלי לא יודע על מה אני מדברת.
אותם אני רוצה להחזיר למסכי הטלוויזיה.
זה לא עושה לפחות לחלקיכם התקף נוסטלגיה מדהים?
ואם כבר מדברים על הקלאסיקות, איך אפשר שלא לערב את העניין של הספרים.
אין יותר מדי מה להגיד, אני נוסעת לסטימצקי, מסתכלת על "ספרות נוער", ומבצבצים לי משם סיפורים על ערפדים שמצילים את היום וטרהלהלה.
הקטע הזה של TWILIGHT, שכווולם חורשים עליו עכשיו כבר יצא לי מכל החורים.
לא מזמן היינו אמורים להגיש יומן קריאה, והמורה לא הסכימה לי להגיש על הספרים שאני קראתי בזמן האחרון (ספרים עיוניים על סטאלין יקירי), אז החלטתי להגיש יומן קריאה על "מולד הירח", כמו חצי מהבנות בשכבה.
האמת שזה היה ממש מהנה, הוצאתי את כל העצבים שלי ב"מה דעתי על הספר", וכשהמורה החזירה לי את העבודה היא אמרה שאם סטפאני מאייר הייתה קוראת את הביקורת שלי, היא בטוח הייתה מפסיקה לכתוב ונכנסת לבית משוגעים. *גאווה!*
אבל לעזאזאל, איפה הקלאסיקות כמו "העמדה", "שוגון", "האמן ומרגריטה", "אנה קארנינה", "ארוחת בוקר בטיפניס" וכד'?
ואחר כך מתפלאים למה אנחנו הולכים ומתדרדרים מדור לדור!
את זה אני רוצה להעיף מהמדפים בסטימצקי.
מר אדוארד היקר, מה יקרה אם יום אחד תצא לטייל בקרחת היער האהובה עליך, ומשום מקום תקפוץ עליך נחלת זומבים שלמה, ונראה בHD איך האיברים הפנימיים שלך נאכלים.
(מישהו היה צריך להגיד את זה.)
אניווי, לא משנה מה אגיד ואעשה, חבריי בכל זאת ימשיכו לשכנע אותי לנסות לשמוע לידי גאגא, לבוא לראות איתם את מולד הירח בקולנוע, ולהתחפש להאנה מונטנה בפורים.
בסוף זה האינטרס שלהם מלכתחילה,
אבל הם לא יצליחו לכבות אותי ואת הייחודיות שלי.
סופ"ש מהנה לכולכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
