יושבת בסיפריה ומנסה להבין את רזי האוקינוגרפיה הפיסיקלית כדי שאוכל ללמד אותה בסמסטר הבא. הרקע שלי כפיסיקאית הפיל אותי הוראתית - אני היחידה בחוג שיכולה ללמד את הנושא הזה למרות שאני מכירה אותו הכי פחות ואני צריכה עכשיו להבין מה קורה באוקיינוסים פיסקאלית. מסתבר שהרבה דברים מאוד מעניינים קורים בו. האמת היא, שהנושא הזה מרתק, ואם לא הייתי צריכה ללמד אותו בסוף הקיץ הייתי הרבה נהנית יותר, או אולי מתייאשת מהמורכבות, אבל כמו שזה, אני פשוט טובעת (!) בחומר כל יום מחדש. עכשיו אני במשוואות התנועה בים.
קשה לי ללמוד חומר חדש ורחוק ממני וקשה עוד יותר בשל המצב. לא זוכרת מלחמה שהטרידה אותי ככה. המלחמה הזאת גרמה לי להבין שיש כאן בעיות לא קוסמטיות ושהמשך הקיום שלנו והעתיד של הילדים שהחזרתי לכאן תלוי בזה שנטפל בהן, רק לא ברור לי איפה מתחילים. הבעיה הכי קשה היא אנחנו לעצמנו. אין יותר קשה מזה ואין יותר מפחיד מזה בעיני. היכולת שלנו להכיל דיעות שונות משלנו, היכולת שלנו להכיל את האחר, זכויותיו וחובותיו. היכולת שלנו לקחת אחריות מלאה על המעשים והבחירות שלנו ולבחור, כל פעם מחדש, בסובלנות. היכולת להכיל פחד, חוסר אונים וכעס בלי שיהפכו לשנאה. היכולת לחייך אחד אל השני תגובתית אפילו כשחושבים הפוך. לזכור שזה בן אדם בצד השני ומותר לו להאמין במה שהוא מאמין ולהסביר את דעתו. לא לשנוא ולא להתנהג בשנאה. לחבר ולמצוא את המשותף ולא לפלג. בחזון העצמות היבשות שלי, כולם, יהודים, ערבים, חרדים, נוצרים, מבינים שאנחנו צריכים לשלב כוחות כדי לחיות כאן חיים נורמליים. חייבים לדבר ולהגיע להבנות, זכויות וחובות משותפים. קודם כל פנימה, החוזק שלנו חייב לבוא מבפנים. המלחמה הזאת מחברת ומוציאה הרבה מאוד יופי מהרבה אנשים. תרומות מזון מגיעות אל החיילים שמעבירים אותן לחלשים. מקווה שימשיך גם בלי התווך של החיילים.
אני לא יודעת איך להתחיל בשינוי הזה. אני חושבת שבתור התחלה אני אתחיל בקטן, מול עצמי. יש לי נטיה לכעוס ולתקוף שאני מנסה תמיד להתגבר עליה ולדבר במקום. אני אנסה קצת יותר.
הבעיה השניה היא אנחנו ושכנינו, וגם לה נראה שכרגע אין פתרון. מכל הדיעות הנחרצות שאני קוראת מכל הצדדים אני לא יודעת אם הם מבינים רק כח ורוצים להשמיד אותנו בשלבים, או שהם בעצם מתחננים לדבר איתנו ורוצים שלום, ואנחנו לא מסכימים. אין כל כך נראטיב של אמצע ואני חושדת שהאמת עוברת שם. דויד גרוסמן כתב מאוד יפה אתמול בידיעות אחרונות - הרבה שונאים אותנו כדיפולט, לא בהכרח בגלל הכיבוש, מצד שני, בסופו של דבר נצטרך להסכים וללמוד לחיות כאן ביחד וזה יעבור דרך דיבור. כמו שמישהו אחר כתב בידיעות אחרונות של היום - עם מתווכים כמו האמריקאים עדיף כבר לדבר עם אוייבנו. בחזון העצמות היבשות השני אני רואה אותנו מדברים איתם ולמרות נקודת ההתחלה הלא אופטימית היום, בסופו של דבר אנחנו לומדים להיות שכנים סבירים, מתפקדים. אני מאמינה שהם כן רואים אותנו כחברה שהם היו רוצים להדמות לה למרות הכל. (ירון לונדון היום בידיעות אחרונות, מאמר מצויין).
הבעיה השלישית והכי פחות אקוטית בעיני, היא העולם. הם לא מחבבים אותנו, אבל נראה לי שהיו מעדיפים להתעסק במשהו אחר. כשנפתור את הבעיות הפנימיות והמקומיות שלנו ממש לא נעניין אף אחד. חלק ג' של חזון העצמות היבשות, עולם שרוצה לבוא לטייל בישראל כי היא כה מגניבה וכי הישראלים מכניסי אורחים ומסבירי פנים.
כזאת אני, חייבת לספר לעצמי סיפור עם סיכוי להמשך טוב. שבע וחצי השנים בארה"ב והשנתיים וחצי כאן, הראו לי כי מקומי כאן ואני מקווה שגם מקום ילדי. אני לא רוצה לגור במקום בו ארגיש אורחת, רוצה להרגיש בבית, גם כשהמחיר של הבית יקר. אבל רוצה להרגיש שיש לנו עוד תיקווה אמיתית להיות חברה טובה וצודקת.
עכשיו, חזרה למשוואות התנועה.
-
כמה שעות מאוחר יותר, אחרי ההרוגים מהפצמ"ר, ההפגזות של חיפה והחדירה לשער הנגב, תוך כדי הפסקת אש חד צדדית. זה נראה שהם פשוט נותנים גז במקביל לזה שאנחנו עוצרים באדום של העולם. הרגשה נוראית של חוסר אונים - נפלנו לידיים של החמאס בגלל המתינות שלנו. מייאש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
