| 4/2010
שתי דקות בחיים
שנים שאני מתכננת
לתפוס תמונה
של אנשים עומדים בצפירה.
שנים שאני עם המצלמה ביד,
ולא מסוגלת.
אני לא אוהבת לעמוד לבד,
אז בדרך כלל
אני מוצאת לי עיסוקים מחוץ לבית בשעה הנכונה,
ולפעמים אני גם יוצאת בלי עיסוקים,
רק כדי לעמוד עם עוד אנשים.
אני זוכרת,
לפני שנים,
כשעבדתי בשדה התעופה,
שהיינו עומדים דום
ותוך כדי
מסבירים לתיירים המשתאים בלחש
שזו דקת דומייה ולא קרה שום דבר
(וקרה הרבה מאוד, וזה כל כך נורא).
והשנה נשארתי לבד בבית,
אם כי לא לגמרי לבד,
אני משקרת.
פתחתי את החלון הגדול בסלון,
שצופה אל הרחוב הראשי.
סגרתי את כל התריסים
ופתחתי את כל החלון,
והכנתי את המצלמה.
אנחנו גרים ליד בית קברות צבאי
(ועוד כמה, אבל אני מעדיפה לשכוח מזה),
וכל הרחוב סגור לתנועה.
מצד אחד בית הקברות,
והרחוב השומם,
מצד שני דגלים, דגלים
מתנפנפים
ותחושה של עוד-מעט-חג.
עמדתי דום
עם השכנים בבניין ממול,
אבא ובן במרפסת,
בגופיה ומכנסיים קצרים,
אשה מבוגרת עם מקל.
על המדרכה עמדו שני שוטרים,
אוטובוס עצר בצד.
חלק מהאנשים עמדו בפנים,
וחלק ירדו לעמוד בחוץ.
שני בחורים שבדיוק חצו את הכביש
נשארו לעמוד דום באמצעו,
ובמכונית אדומה
ישבו הרבה אנשים שעצרו בצד,
אבל לא יצאו החוצה.
במכונית הלבנה שנסעה לפניהם
עמד מישהו שלא התכוון לצאת מהמכונית,
אבל אחרי כ-20-30 שניות הוא יצא
ועמד בחוץ במה שנראתה כמו מחווה.
וברמזורים כל הזמן התחלפו הצבעים.
אדום, כתום, ירוק,
אדום, כתום, ירוק.
והדגלים התנפנפו,
ובחוץ שמש וכזה יום יפה.
ותמיד יש את האנשים
שמיד כשהצפירה דועכת,
הם כבר ממשיכים בענייניהם,
נכנסים למכונית, מתניעים.
אני תמיד מחכה עד לסוף,
ועוד קצת.
ואחרי העוד קצת
שמעתי את קולות הטקס מבית הקברות
והופתעתי,
לא חשבתי שזה כל כך קרוב.
ושוב לא צילמתי.
היום קמתי בבוקר,
צחצחתי שיניים,
שתיתי קפה,
קראתי מיילים,
תרגמתי כמה עמודים,
גזרתי גזרה לתיק,
סידרתי קצת את החדר,
ואכלתי ארוחת בוקר.
יום רגיל,
ויום כל כך שונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: