כבר כמעט חודש עבר ואמא כאן צפונה בביתי,מטפלת צמודה ומלאה,
שאותה כל יום מוליכה לצעדה איטית.
הבית שינה את פניו, חדרים שונו הועברו מכל רהיטים לכאן ולכאן.
מתהלכת לה באיטיות והליכון אחוז בחוזקה בידה,
אט אט סוחבת אותו לקדמת רגליה בצעדה.
מקלחת אותה לבוקר אור,
וכבר מכינה גם ארוחה.
טוב כבר עשר יעלה לעבודה...עשרה נפשות מצפות לי להדרכה.
וכך בין לבין...הרכב שבת חיים, והגרר ליווה אותו למוסך לתיקונים.
האוהב מתקשר...
ואני למרטון משחרר.
בין שיחה קולחת...קניות שמה כמרקחת.
ידי עמוסות רצה ללא שהיות להכנות...
ארוחת הערב.
כלים לתפארת.
כביסה מתאספת לה לתוך המכונה.
אהההההההה אולי אכין עוד כוס קפה לרגיעה!
סיגריה מוצתת בין לגימה ללגימה שאיפה...
והינה נכנסתי הזיה...שלא לקחה אותי למחוזה.
מתרכזת בחומר למידה....
מתישבת ליד אימי, מין נוסטלגיה משפחתית נכנסת לפעולה
זכרונות עצים רצים מבית אב רחוקים.
בנתיים הפון מרעיש בקולו..עונה לו...כן כן אני מוכנה!
מבט חטוףלאימי מאשר את קטיעתי..."רגע עזרי לי להכנס לשינה!"
נותנת יד, שוב ההליכון בפעולה...צעד צעד מתהלכים.
מדליקה לה ת'נורה, מכסה, והינה כדור לבליעה...
ומיד רצה למקלחת מרעננת וטובה.
טסים על חשכת הליל, בטן דבוקה לגב, הרוח מכה על פניו
מבעד למראה חיוך שולח לה.
ומי אמר שעשרים וארבע שעות מספיקות ביממה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
