"את נראית לי כמו אחת שהתאכזבה רבות מגברים",הוא אמר לי.
לא רק מגברים,חשבתי לעצמי.
מי יתן שמא יקרא את מחשבותיי,לא בא לי לדבר בכלל.
הלכתי למחרת למשרד הפנים,היו שם מלא נשים מארצות רחוקות שטיפלו באנשים זקנים,
הן נקראות "זרות".
גם אני זרה,לא בגלל שבאתי ממדינת עולם שלישי,
אלא כי אף אחד לא מכיר אותי.
לקחתי מספר מהמכונה הגדולה והמאיימת,הרגשתי זרה לגמרי.
הרגשתי כמו אז לפני 65 שנה במחנות,כשנתנו לי מספר.
כבר אין לך יותר שם,מהיום אתה מספר,ככה זה גם במשרד הפנים,לשכת הגיוס,בקופאת חולים,בסופר פארם...
כשהגיע המספר שלי על לוח הבקרה הגדול,ניגשתי למחלקה מספר 5,ובו ישבה אישה עצלה ושמנה עם שיער כמו חוטי חשמל שפרעו מראשה,
שהיה מלא בצבעים דהויים - שחור,אדום,צהוב,לבן,חום...
"שלום",אמרתי וישבתי בקבלה על הכיסא ליד הדלפק.
האישה המגוכחת התעלמה ממני לגמרי והמשיכה להקליד על המקלדת כתיבה עיוורת עם אצבעותיה הנקנקות והשמנות.
הגוף הרופס והאדישות שלה הגעילו אותי,היא נראתה כמו זומבית שמכרה את הנשמה שלה עבור משרד הפנים,אליו היא קמה כל בוקר ומתמודדת עם עשרות אלפי אזרחים מעצבנים במשך שנים.
רואים שהיא שונאת את העבודה שלה.
לא יאמן איזה עובדי מדינה קיימים.
"כן בבקשה",היא נהמה.
באותו רגע ידעתי,פשוט ידעתי שזה לא המקום לחדש את הדרכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~Jackie™