כל יום אותו הדבר,
להתעורר כשכולם עוד ישנים, בארבע וחצי לפנות בוקר. באותן שעות קטנות של הלילה אני מוצאת את ההשראה הגדולה, את האש שבוערת בי ומפצירה בי לכתוב, לחשוב על החיים.

לשמוע בלופים את השירים של Dido, השירים שלה כל כך מרגיעים. לעזאזל.

להיות כל היום על המחשב, ולשמוע את העקיצות של אבא על כך.

להתיישב בערב עם אמא ואחותי מול הטלויזיה, לראות את התוכנית הקבועה. לבכות מהתרגשות או מההזדהות, לשמוח, להתפקע מצחוק, להתרכז עד אינסוף...

אני לא רוצה לאבד את זה.
אני לא רוצה לאבד את השגרה הזו,
לא רוצה אקשן, לא רוצה לחיות כאילו אין מחר. אני מעדיפה את השקט הזה... את השקט... הזה.