הדירה שלי היא בית. בקודמת היה שותף, אדם זר שהסתובב לי במרחב הפרטי. פה המרחב הוא לחלוטין שלי. המוזיקה שלי מושמעת בקולי קולות, הצילומים שלי תלויים על כל הקירות, האוכל שלי במקרר, כלי הנגינה שלי ניצבים בגאון זה לצד זה.
בימים האחרונים אני מבלה שעות על גבי שעות בשכיבה על הפוף הענק שבסלון, קורא וקורא וקורא בזמן שהמוזיקה מתנגנת ברקע. כיף לי להקדיש כ"כ הרבה זמן לקריאה - פעילות אהובה שהוגלתה בשנים האחרונות מהשגרה שלי בארץ. כשאני מטייל אני קורא המון, וכל פעם אומר לעצמי שאני צריך לפנות את הזמן לזה גם כשאני בבית. אז הנה, פיניתי. מי צריך טלוויזיה בכלל?
החיים במרכז ת"א לא מאפשרים לי להתחמק מהם - הם מסתובבים בהמוניהם בשד' רוטשילד, עם חיוכים, מצלמות, מפות, תרמילים על הגב או מזוודות, ולפעמים גם מבטים אבודים. התיירים מהווים תזכורת יומיומית. האמת שאלו עם המזוודות פחות קוסמים לי. כשאני רואה את אלו עם התרמילים אני מדמיין את המסע שלהם - מאיפה הם באו? לאן הם ממשיכים? הם מעוררים בי את הדחף לנדוד, לא שקשה לעורר בי את הדחף הזה. כמעט לא עובר יום בלי שמשהו מעורר אותו.
ושוב אני מבולבל משני הצדדים האלה שבאים יחדיו.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
