ללא מעצורים

אני לא חושב שאי פעם רציתי כ"כ לברוח. כמה מועקה.

שוב אני מגיע לכאן לכתוב, שוב המקום הזה מרגיש כמו המפלט האחרון שלי. האחרון? היחיד, התכוונתי.

אני יושב עם החברה הכי טובה שלי במרפסת ולא מסוגל לדבר על מה שבאמת מפריע לי. חשבתי שעברתי את זה כבר.

שוב שעות ארוכות מבוזבזות במשרד.

שוב חלומות בהקיץ על הודו.

שוב הזדמנויות מפוספסות באוזןבר. אני לא לומד, לא מתפתח, לא יוצא מהקומפורט זון. לא טוב לי ככה. אני צריך לשנות משהו.