|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
המדריך השלם לזיהוי זייני שכל
קראתם
פוסט שגרם לכם להרים גבה ולשאול עצמכם בקול רם: מה הוא רוצה ממני האיש הזה
למען השם. יש לי חדשות בשבילכם! קראתם פוסט של זיין שכל. אם אתם לא
בטוחים, אז הנה כמה דרכים לזיהוי ואיתור של זייני שכל. אלו ילמדו אתכם
להיזהר במסעותיכם בבלוגוספירה; וימנעו מכם להיכנס לויכוחים חסרי שחר עם
אותם זייני שכל. זכרו! ויכוח עם זיין שכל כמוהו כדפיקת הראש בקיר: כואב,
מתסכל, חסר טעם ולא סקסי. אז איך מזהים אותם איך?
ככה: 1. זייני שכל תמיד ישמחו להסביר לכם שהטענות שלהם לוגיות. (מיותר לחלוטין. אם הטענה לוגית אנחנו נבין אותה לבד).
2.
זיין השכל המצוי גם ימהר להצדיק את טענותיו בכך שיטען כי בילה לפחות חצי
שנה בעריכת מחקר מקיף (אבל ללא ציון האסמכתא, הכלים למחקר, ושאר הירקות,
הרי שמבחינתכם הוא סתם ישב בבית ובילה את זמנו בהסתכלות מאומצת על מלפפון).
3.
הקטעים (והתגובות) של זייני השכל נוטים תמיד להיות ארוכים מידי ומייגעים
מידי . (אם באמצע הקריאה התחלת לפהק ומצאת את עצמך גולל למטה: צר לנו לבשר
לך אבל אתה כנראה קורא פוסט של זיין שכל).
4.
זייני שכל נוטים להשתמש במילים שהם לא מבינים עד הסוף. אז אם איזו מילה
משובצת במקום תמוה ואתם לא מבינים מה היא עושה שם לעזאזל: הרי שזיינו את
שכלכם. (לדוגמא: "למעשה, אני שוקל מחדש האם לכתוב את הקטע שהתיימרתי לכתוב
הלילה..." ציטוט מפלוני ואלמוני ).
5.
הם ימהרו למחוא כפיים לכל מי שיסכים איתם. הם ימהרו עוד יותר לטעון שמי
שלא הסכים איתם לא הבין את הטענות שלהם/ לא עונה לעניין אלא מתוך
אמוציה/ניסיון אישי קלוקל/ לא יודע על מה הוא מדבר/ צריך לסמוך עליהם כי
הם עשו מחקר).
6.
זייני שכל נוטים לסתור את עצמם. הם יטענו שהחברה חייבת להוקיע מכירת
סבתות, אבל שלכל אינדיבידואל צריכה להיות הזכות האישית למכור את סבתא שלו.
(למשל).
7.
הם נטולי חוש הומור. אין מה לפרט. פשוט עוד אף פעם לא נתקלתי בזיין שכל עם
חוש הומור. זה לא אומר, אגב, שהם לא מצחיקים אותי למוות.
8.
זייני שכל, בהיותם מלאי חשיבות עצמית ונטולי חוש הומור, יגיבו לכל גילוי
של הומור, חשיבה יצירתית או ציון היותם זייני שכל בטענה שהמגיב הוא
ילדותי, לא חברתי והם נורא מרחמים עליו.
9. זייני שכל נוטים להסכים עם זייני שכל אחרים.
10. הם יגידו שהפוסט הזה ילדותי, לא בוגר, לא חברתי והם נורא מרחמים עלי. (שיבושם להם).
| |
על רוחניות. אני אדם מאוד לא רוחני. אני הרבה דברים אחרים: יצירתית, שכלתנית, מעשית, רגשית ולעיתים תוקפנית. אבל אין בי שמץ רוחניות. אני לא מסתכלת פנימה. אם אני נתקלת במצב הדורש הסתכלות פנימה אני הולכת לעשות אולטרסאונד. אני גם לא מחפשת שלווה. לו חיפשתי שלווה לא הייתי טורחת להתחתן, להביא שני ילדים לעולם ולהכניס תחת קורת גגי שלושה כלבים ושני חתולים. אפילו מוזיקה שקטה ושלווה (במיוחד כזו שמשלבת קולות של סיטאר) גורמת לי לרצות לשסף למישהו את הגרון. אם אני חייבת להירגע אני אשים איזה פיקסיז נחמד או Ac Dc. מאידך אין לי שום בעיה שאנשים אחרים יהיו רוחניים. בדרך כלל זה רק עושה את העבודה שלי יותר קלה. כמאמר פתגם ויקינגי ישן: אם יפנה לך אדם לחיו השנייה, קפד ראשו.
בעיות יש לי עם סוגים מסוימים של אנשים רוחניים : למשל אלו העומדים על דעתם שהעולם מתחלק לשניים: רוחניים וחומרניים. הבעיה הראשונה שלי היא שמאחר ורוח היא רק אלמנט אחד מארבעה, הדיכוטומיה הזו היא לא נכונה מתמטית. הבעיה השנייה היא שגם אדם לא חומרי זקוק לקצת חומר בחייו. אין כל פסול בלרצות חשבון בנק מאוזן, פרנסה טובה ועתיד מובטח לגוזלים. ועוד נגיד שאי אפשר לעסוק הלכה למעשה באומנות בלי לעסוק הלכה למעשה בחומר. רוצים להגיד שוויתרתם על חיי מותרות כדי לחיות חיים פשוטים יותר? יופי. נהדר אפילו. אבל זה לא אומר שנהייתם רוחניים יותר. זה רק הפך את החיים שלכם לקצת יותר קשים ולהרבה יותר ידידותיים לסביבה. הבעיה השלישית שיש לי עם זה: זה פשוט מעצבן אותי.
יש גם את "מעלי -הסעיף", הנפוצים לא פחות, שעומדים בתוקף על דעתם שאם אתה לא רוחני אתה פשוט שרוי בחשכה והם הם אלו שיוציאו אותך אל האור. אז קודם כל נעים כאן בחושך, אנא השאירו את האור כבוי. מעבר לכך כדי להגיע להארה לא חייבים לדחוף פיטריות לאף, לעשן חמוסים או למרוח בזיליקום טחון על כפות הרגליים. אפשר להגיע להארה בכל מיני דרכים. אפשר ללמוד בכל מיני דרכים. ובינינו, אתם באמת חושבים שגורו וישקו בישקו יכול ללמד אותי יותר מקאנט, דקארט, אריסטו, שקספיר או ישעיהו ליבוביץ ? אין מצב חברים שלי.
לבסוף כמה מילים על פתיחת צ'קרות ואיזון גלגלי אנרגיה בגוף: נו באמת.
| |
הבעיתיות שביריב לא שקול.
הקטע הבא לא מצחיק. לפחות לא אותי.
בעולם אידיאלי יש
אויב ברור בעל כוח שקול לשלך. אתה נלחם בו ומנצח בהגינות. כל מצב אחר הוא בלתי
נסבל.
אלימות כלפי ילדים
היא עניין שלא יעלה על הדעת. למרבית האנשים עניין זה הוא מובן מאליו. אבל לצערנו
יש כאלו שזקוקים לתזכורת. השאלה היא מה עושים כאשר הילדים אלימים. ולא סתם אלימים,
אלא אלימים כלפי הילדים שלכם? יש בגן של ביתי שניים כאלו. אחים. את האח הצעיר
הכרנו ועל האח הגדול שמענו סיפורים מהורים שילדיהם שימשו לו כקורבנות. אבל, בכנות,
אם לא היינו רואים את מעלליהם במו עינינו לא היינו מאמינים. אין ספק כי האח הגדול
נמצא במצב מתקדם יותר של ריקבון חברתי. מי שמתבונן מהצד בו, מבחין כי הוא לא פועל
מתוך דחף או חוסר שליטה. הוא מחפש בשקט ובדריכות קורבן חלש ממנו, פגיע ומבודד ואז
מזנק על טרפו. כבר יצאתי לראות אותו מניף באוויר את אחד הילדים ומטיח אותו ברצפה.
שני סנטימטר הצידה והילד היה פוגע בפינת השולחן ואלוהים יודע איך זה היה נגמר.
הבלוז סיפר לי שגם פרייה הקטנה כמעט והרגישה את נחת זרועו של השטן הקטן. מזל
שהבלוז למד ממני דבר או שניים בהלכות הפחדה ואיום. בכל אופן אחרי אותו מקרה ישבנו
וחשבנו מה עושים לעזאזל וקהל שמיים.
הגננות והאחראית על הגנים לא ממש נוקטות בצעדים.
למעשה האחראית על הגנים מתייחסת לכל הנושא בביטול. המשפחה האמורה מחזיקה במערכת
החינוך עליה היא מופקדת שלושה ילדים והכסף, כנראה, מדבר. לדבר עם ההורים זה פשוט
לא בא בחשבון. ההורים (ואני לא כותבת את המשפט הבא כדי להכפיש. אלו פשוט העובדות),
עצמם משקרים על ימין ועל שמאל, מפעילים מניפולציות, חנופות זולות ושאר תככים כדי
לקדם את האינטרסים שלהם. וכל ניסיון קודם של תקשורת עימהם הסתיים בפיאסקו מוחלט.
אישית הייתי רוצה
לתפוס את האמא ל"שיחה" קצרה פעם באיזו סמטה חשוכה. ככה, להרביץ בה קצת
הלכות גידול ילדים. את האבא הייתי שמחה לסרס כי באמת, מספיק צאצאים יש לו בעולם
וחלילה עוד יעלה על דעתו להשריץ עוד אחד. אבל אני יודעת שזה לא פרקטי. בלוז שתמיד
משתדל להיות קצת יותר קר רוח מאנוכי אשתו החמומה, אומר שאולי כדאי לתבוע אותם. או אולי להוציא צו הרחקה נגד הילדים, מה שיאלץ את
המערכת להוציא אותם מהגן. אולי צריך לארגן שכמה הורים גדולים ומפחידים או כמה אחים
גדולים וחמומי מוח ישבו בגן באופן קבע ויפחידו את שני הפרחחים. אולי.
| |
נו, אז בשביל מה? אחד הדברים הראשונים שלומדים בעבודה שלי זה שלא לוקחים עבודות שלא ממש מתחשק לבצע. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה: אם אתה לא ממש רוצה לעשות את העבודה, סביר להניח שתעשה עבודה רשלנית. אי אפשר לעשות עבודה רשלנית במקצוע שלי. או שמחסלים או שלא מחסלים. אין באמצע. אם לא נותנים במקצוע כזה את כל תשומת הלב אפשר להרוג במקרה מישהו לא נכון, או יותר גרוע לא להרוג אף אחד בכלל. קחו לדוגמה את יורגן הוגלפלואגל שבאופן תדיר היה מופיע לעבודה בלי חשק. הוא השאיר בשטח כל כך הרבה אנשים חיים שהגילדה נידתה אותו ועכשיו הוא מגדל ירקות אורגניים בקמבודיה. תאמינו לי שאתם לא רוצים לגדל ירקות אורגניים בקמבודיה. אז אם בענף החיסולים המקצועיים זה לא לעניין להגיע בלי חשק לעבודה, תארו לכם מה ההשלכות כאשר הורים לילדים באים בלי חשק לעבודה. לא אני לא מדברת על עבודה במשרד, על עבודה בעיניים או על עבודה עברית. אני מדברת על העבודה הכרוכה בגידול ילדים. כן זו עבודה ולא עבודה קלה. אבל אם עובדים עם חשק ורצון טוב, אין מהנה או מספקת ממנה. ובכל זאת אני רואה לעיתים הורים שמתנהלים כמו פועלי כפייה שכל רצונם הוא להגיע לסוף היום, לדפוק כרטיס ושלום על ישראל. הורים שרואים בילדים שלהם מטרד. הורים שמבחינתם לגדל ילדים משמעו לתת למטפלת לשאת בכל העול. אני מבינה הורים שמגוננים על הילדים שלהם יתר על המידה. אני מבינה הורים שדבקים בתוכנית חינוכית זו או אחרת בדבקות שלא הייתה מביישת מורמון ביוטה. אני אפילו מבינה הורים שמנהלים אורח חיים ירוק, טבעוני ורוחני (בקושי אבל אני מבינה). אני לא מבינה הורים שלא איכפת להם. שלא טורחים להגיע לאסיפות הורים בגן או בבית הספר. שכשהגננת מבקשת לכתוב מכתב לילד הם מתחמקים. הורים שמסרבים להשקיע בחינוך הילדים שלהם, אבל הם משקיעים בדבקות בכל עניין חומרי ושטותי אחר. תעזרו לי להבין: בשביל מה? בשביל מה עשיתם ילדים? הרי ברור וניכר שלא איכפת לכם מהם. מה זה? סמל סטאטוס? משהו לרצות את ההורים? משהו שחייבים לעשות כמו טיול למזרח כי זה אין? בשביל מה? ולמה עכשיו שכבר עשיתם את הטעות של חייכם והבאתם ילדים לעולם, למה לא לשנס מותניים ולעשות את העבודה שלכם כמו שצריך. הרי אתם דופקים את החיים של הילדים שלכם במו ידיכם. לא חארם?
| |
|