|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ושלא יגור זאב עם כבש!
לפני הכל אזהרה!
אם אתם צמחונים או טבעונים אל תקראו את הפוסט הבא. הוא סתם יעצבן אתכם. חארם. לכו נשנשו חסה. שמעתי שזה מרגיע.
ראו הוזהרתם!
לתשומת ליבכם. מעל הערה זו יש הזהרה באותיות גדולות ובאדום. אם לא קראתם אותה זו ממש הבעיה שלכם.
אז ככה. לבלוז יש אח. אם נתחיל בחיובי, אז מן הראוי שנגיד שאחיו של הבלוז (שיכונה להלן "התוכי" מטעמים תזונתיים שונים) הוא איש חכם בצורה נפשעת, טוב לב לפרקים
ודוד נהדר ומקסים לפרייה ולאריק. לאחר שציינו מעלותיו נספר לכם שלא עלינו, הוא (לוחשת) : טבעוני. אישית וגורפת מקובל עלי שאדם בוגר יחליט לחיות על זרעונים. זה מה שנקרא: זבש"ו. אם הוא רוצה להרעיב את עצמו - שיבושם לו. אני אשמח לעמוד מנגד. מה שמרתיח אותי שהוא מנסה להמיר את בתי הנוחה להפשעה לסור לדרכים עקלקלות ולהצטרף למועדון פנאטי הכרוב ורוצחי הגזר. אני אישית מעדיפה שהבת שלי לא תוותר על נתח הבשר שלה, אלא תבתר אותו. זה לא רק האספקט הבריאותי צמחונות מנוגדת לדת שלי (ויקינגית) ואפילו לדת של בלוזי (המאמין כי הכדול הוא עגול והפלה עושה טססססס).חוץ מזה אני חושבת שגוון ירקרק לא יהלום אותה. גיסי ירוק כלכך שאני תמיד מחכה שנאסה ידפקו בדלת ויקחו אותו לסדרת בדיקות.
בקיצור בנסיונותיו לדרדר את פרייה (שכללו באחד הפסחים אגדות בהם כוזב שחור על גבי קלף מזוייף שבני ישראל סימנו משקופיהם במיץ סלק והקריבו לה' סלרי ואחר כך גם בגדו בו ורקדו במדבר סביב מלפפון זהב) הוא הביא לה ספר על זאב שרוצה לאכול כבשה והכבשה חמודה כל כך שהוא בסוף מחליט לאמץ אותה ולחלוק איתה מרק ירקות - כי זה המאכל האהוב עליו. הספר הזה המצוייד בציורים חמודים להחליא ולמראית עין עשוי להראות כספר תמים ונחמד. גיסי אפילו טען שרכש אותו בחנות ספרים רגילה למשעי. אבל הורים היזהרו לכם! הספר זה יגרום לילדים שלכם להטיל ספק בפולקה העסיסית שמונחת על צלחתם. בכלל אני חושבת שמן הראוי והחינוכי לכתוב ספר המשך. בספר ההמשך יסופר איך בעוד הכיבשה (ששמה אגב שווארמה) השמינה ממרק הירקות, החלה בריאותו של הזאב להדרדר עד שהוא מת כעבור מספר חודשים מכשל מערכות עקב תת תזונה. וכמו שהטבעונים ששים תמיד לתאר מה יקרה בדיוק לכבשה המסכנה אם יבשלו אותה, אני גם בעד שיתארו איך שערו של הזאב הדלדל, שינייו התרופפו, פרוותו הפכה משחורה לירקרקה וגם התפתחה אצלו עווית קלה בשריר הגבה עקב מחסור בויטמינים מקבוצת B. וראבק ככה זה בטבע: יש חיות שאוכלות עשב ויש כאלו שטורפות אותן. כו שאמרתי פעם לפרייה: פעם זו הארנבת החמודה ופעם העיט החמוד. ככה זה.
סתם שתדעו, את הספר הבלוז לקח והבטיח לתוכי שיניח אותו אחר כבוד ליד התנ"ך של עדי יהווה והאני מאמין של הפונדמנטליסטים המורמונים.
מחר אנחנו אוכלים נקניקיות. אמן.
אגב, אם אתם צמחונים וטבעונים ולמרות ההזהרות שלי קראת את הקטע, הרשו לי לבקש לא להתלהם. זה עלול לעייף אתכם ואף לגרום לסחרחורת.
טוב, אז עכשיו פרסמו בהמלצת העורכים את הפוסט הזה הטוען שהבעיה עם אנונימוס היא שהם מרושלים וצעירים ועוד כל מיני שטויות. זו כמובן לא הבעיה באנונימוס. הבעיה של אנונימוס היא שהם קיצוניים וקיצוניים מטבעם מסוגלים להגיע לתוצאות משמעותיות רק על ידי הפעלת כוח ולא על ידי שכנוע. הקראתי לבלוז את הפוסט ההוא והוא התעצבן ואמר שאלמלא אנונימוס היו כל כך קיצוניים ופאנטיים אולי מצב בעלי החיים בארץ היה קצת יותר טוב. אם כבר לקחתם על עצמכם לפעול למען בעלי החיים למה ליצור אנטגוניזם? פעם ציינתי בפני גיסי שאני קונה רק ביצי חופש. הוא ישר צעק עלי שאני רוצחת שמתעללת בתרנגולות. אז אני במקרה כבר למדתי לא להתרגש ממנו. מבחינתי הוא כמו מטיף איסלמי. אבל אם הייתי מתרגשת ממנו לא זאת בלבד שלא הייתי מפסיקה לאכול ביצים אלא מיד הייתי עוברת חזרה לביצים רגילות. אם אני כבר מתעללת בתרנגולות לפחות זה יעלה לי פחות. הם יושבים על המשבצת של שמירה על החיות אבל לא ממלאים את התפקיד שלהם בצורה ממלכתית. התוצאה היא שמצב בעלי החיים בארץ איום ונורא ואין מי שבאמת דואג לזכויות שלהם בצורה אינטיליגנתית וחינוכית.ואם זה עדיין לא ברור: תארו לעצמכם שאנשי ארגון קו לעובד היו יוצאים לרחובות עם מגאפון וצועקים שמעבידים הם רוצחים וצריך להשמיד את כולם.
| |
ביקור בעבר
;- היה כיף אני רוצה עוד פעם...
בערך חודש לפני יום ההולדת שלי אני נתקפת תמיד בצרבת נוסטלגית מרירה במיוחד. לא בגלל שפעם היה טוב ועכשיו לא. חלילה. עכשיו מצויין. זה בגלל שגם פעם היה מצויין ויש המון דברים שהייתי רוצה לעשות שוב. לא לשנות, אלא פשוט לצאת לחופשה קצרה בעבר ולעשות אותם שוב.
בראש ובראשונה הייתי רוצה לצאת שוב פעם לדייט הראשון עם הבלוז. זה היה יום קסום ומושלם באמצע יוני. הלכנו לגן החיות והכלוב של הנמר נורא הצחיק אותנו. (אם אתם במקרה נהגתם לחלוש על הצ'ט של וואלה אי שם בתחילת המילניום - אתם גם הייתם צוחקים ליד הכלוב של הנמר). סיפרתי לו סיפור על כוס קפה קר. אני לא זוכרת על מה זה היה - רק שזה היה מצחיק, אבל קבוצת תיירים עמדה מהצד וצילמה אותי מדברת. מה לא הייתי נותנת כדי לראות עכשיו את ההקלטה הזו...
אחר כך הייתי קופצת בדיוק שנה קדימה ליום השנה הראשון שלנו. הבלוז העיר אותי בבוקר עם דובי ענקי ואחר כך; הלכנו לספארי. הצענו נישואים אחת לשני בביתן הציפורים. היה חם ודביק וכל הזמן התנגן לי השיר של סיימון וגארפונקל בראש - feeling groovy.
הייתי מתחתנת איתו שוב. היתה לנו חתונה מקסימה וכייפית. וכמעט ואין תחרות לאושר שהרגשתי אז. כולם חשבו שאני שיכורה ולא שתתי כלום כמעט. למעשה ביקשתי כל הזמן מהמוזג שיתן לי משקאות בלי אלכוהול.
הייתי חוזרת אחורה בזמן לשנה אחרי החתונה - סתם בשביל לשחק עם ליז-פיז ואולף. לקנות להם צעצועים בעיר, להפריח להם בועות סבון - להשתולל עם ליז-פיז על המיטה הגדולה. ובערב לצאת לטיול משותף לפארק הקטן שהיה ליד הבית שלנו.
לראות עוד פעם את פרייה בפעם הראשונה, להרגיש שוב בפעם הראשונה איך זה להיות אמא - להתרגש שוב מהצעדים הראשונים, מהמילים הראשונות שלה.
אריק עדיין תינוק מבחינתי ואני מתרפקת על כל רגע איתו. אבל אני מניחה כי לא רחוק הרגע בו אתגעגע להחזיק בו ולערסל אותו.
הייתי רוצה למצוא שוב את קטל ולהביא אותה הביתה בפעם הראשונה.
לראות שוב את לילה; רצה בפעם הראשונה אחרי שהורדנו לה את הגבס.
אז נכון - ההווה הוא נהדר והעתיד מלא אפשרויות והרפתקאות שעוד לא חווינו, ויום אחד אני אתגעגע ליום הזה, לרגע הזה. אבל לא יהייה זה נחמד לצאת לטיול בעבר? רק לקצת?
| |
אין זמן להרוג.
נמאס לי לנגן כינור שני. (ברור שזו מטפורה. אני הרי לא אצליח לנגן על כלי נגינה גם אם חיי יהיו תלויים בכך. למעשה אני מוזיקלית כמו צנונית).
וכן ככה זה שיש שני ילדים קטנטנים בבית, ועוד האחד תלוי בחדווה אליי דד והשנייה נולדה עם גן תזזיות ובלוטות מרץ מפרישות קפאין. לפחות זה הרושם שמתקבל כשמסתכלים עליה.
בתמונות היא תמיד מטושטשת. וכן הבלוז הזה, למרות חזותו המרופטת, הניקוטין והגומה הוא איש קריירה רציני. וכן זו הייתה גם ההחלטה שלי להיות אמא במשרה מלאה, ומחסלת בזעיר אנפין.
אבל די חאלס. אני לא יכולה להיות רק אמא. אני משתגעת. אי אפשר לקחת אישה משכילה (בוגרת המכללה הגבוהה למנהיגים דגולים ובעלת תואר שני בשיטות הריגה) ולסגור אותה בבית.
כמה אני יכולה לשחק בבובות, טושים ומדבקות. באודין, אני יוצאת מדעתי. נכון זה זמני. אבל כמה זמן הזמני הזה ימשך? מצ'עמם לי. אני לא יודעת אם כולם שקלו את העניינים לעומק:
האם זה באמת נבון לתת לרוצחת שכירה להצ'טעמם? האם?
הקטע הזה היה יותר ארוך במקור. אבל נמחק לי ויכולות השיחזור שלי לוקות. מה עוד שכל היום צרחו עליי, מרחו עליי, ינקו אותי, טיפסו עליי, הציקו לי והתלוננו בפני. חאלס. אני הולכת למצוא מישהו שיפנק אותי. עכשיו.
אחרת אוי ואבוי לו.
| |
ארוחת ערב
שלא תבינו לא נכון: אני אוהבת את הילדים שלי. אני אוהבת את הילדים שלי בבית. בילוי עם הילדים נחשב אצלי לבילוי איכותי וכיפי. אבל (ותמיד יש אבל) ישנם ימים בהם לא הייתי מתנגדת להתעופף לכמה שעות של חופש. רצוי במקום בו אפשר לדוג, מצויידת בחכה, ציידנית מלאה בבירות קרות ובלוז אחד בקילט. (ככה זה: כמו שפרייה אומרת חייבים).
אני אתן דוגמה.
ככה אמורה להראות אצלנו שעת ארוחת הערב של הדרדקים:
17:30 - גומרים לשחק ופרייה ואני אוספות בצוותא את הצעצועים. אריק לא בוכה. אני שואלת את פרייה מה היא רוצה לאכול. ברירת מחדל: טוסט עם גבנ"צ, גבמ"ש; (גבינת משולש), פיטריות וקטשופ. (זה מה שהיא בדרך כלל אוכלת).
17:35 - פרייה צופה בתוכנית טלווזיה כלשהי. אריק צופה בה מהעגלול ומשחק בצעצועיו. אני במטבח מתחילה בהכנת ארוחת ערב.
17:37 - הטוסט נמרח, מולא בגבנ"צ וגבמ"ש, פוטרט וקוטצ'פ והוכנס לטוסטר קווץ' אחר כבוד. אני מציצה לסלון, כולם רגועים, צופים ומשחקים בשקט.
17:40 - אני מרסקת בננה.
17:41 - אני מקלפת תפוח.
17:44 - אני מרסקת את התפוח על פומפיה ומערבבת עם הבננה.
17:46 - הפירות של הקוצ'קון מוכנים. אני שמה אותם על השולחן בסלון יחד עם הויטמינים שלו, סינר ושתי כפיות. בדרך למטבח אני מעבירה עליו ליטוף.
17:47 - מוציאה את הטוסט של הפרייה מהטוסטר וחותכת למשולשים.
17:50 - פרייה אוכלת את הטוסט שלה בהנאה בעוד אני מאכילה את אריק בפירות. את הויטמנים הוא כבר לקח. הוא מחזיק ביד כפית בשביל להרגיש בעיניינים.
18:05 - הילדים מסיימים לאכול. אני מניחה את אריק בעגלול, מפנה כלים ביחד עם פרייה ומכינה לה שוקו.
18:10 - פרייה רואה קלטת עם שוקו.
נגמרה סאגת ההאכלה.
זה מה שקורה לפעמים במציאות:
17:30 - אני מתחילה לאסוף צעצועים ומצייעה לפרייה לעזור לי. היא (בתגובה) מטפסת על המיטה ומתחילה לקפוץ ובמקביל מנסה לתפוס לקטל את האוזן עם קליפס.
17:31 - פרייה מצליחה לשים לקטל את הקליפס על האוזן. קטל צורחת ובורחת לסלון. פרייה מתפקעת מצחוק ואריק מתחיל לבכות.
17:32 - אני צורחת על פרייה שככה לא מתנהגים לכלבים, תוך כדי שאני משחררת את האוזן האומללה של קטל ומנסה להרגיע את אריק.
17:35 - פרייה מתחילה לבכות שהיא לא התכוונה ורצה ללטף את קטל. אני מכניסה את אריק לעגלול.
17:37 - אני מחבקת את פרייה ומרגיעה אותה. פרייה שואלת: אמא למה זה מטצחיק טטמים לכלב קליפטס על האוזן? (פרייה לא יודעת להגיד ש). אני מנסה להסביר לה שזה בעצם לא מצחיק בכלל. אריק מתחיל לבכות.
17:40 - אני מדליקה טלווזיה סוף סוף. פרייה צורחת שהיא רוצה קלטת. נו, איזה קלטת את רוצה? תנחטצ'י! היא עונה לי. אללי. ההגדרה של פרייה לקלטת כוללת את 1000 הקלטות שברשותה, את הוי-או-די ובאופן כלל כל מה שלא משודר כרגע בערוץ הופ!. אני לא אנחש - תגידי לי. לא אמא, תנחטצ'י! קליפורד? אני שואלת בתקווה. לא! צועקת פרייה, נו טנחטצ'י! אני: הארי ודלי הדינוזאורים.; היא: לא אמא,אני אתן לך רמז: זה על כלב גדול ואדום. אני:קליפורד! היא: כן! אני: אבל היא: נו אמא תטסימי קליפורד.
17:45 - אני שמה קליפורד. אריק מתחיל לבכות. אני הולכת להרגיע אותו. בנתיים אני שואלת את פרייה אם היא רוצה טוסט. היא: איכטס! אני: אז מה את רוצה לאכול? (אריק מושך לי בשער), היא: עוגה. אני: עוגה זה לא אוכל. תנסי שוב. היא: טוטס. (אריק שוב מושך לי בשער) אני: עם גבנ"צ גבמ"ש פיטריות וקט'צופ? היא: לא איכטס! רק עם קצ'ופ. אני: רק עם קטש'ופ? היא: וגבנצ', גבמ"ט.
17:47 - אני הולכת למטבח. בדרך פרייה עוד מספיקה לצעוק: גם פיטריות!!
17:52 - הטוסט מוכן להכנס לטוסטר קווץ'. כאן מגיע החלק הקשה: בשביל לחבר את המכשיר האמור אני צריכה לנתק את המנורה (מקור האור היחידי שיש לי במטבח כרגע, כי הפלורסנט למעלה שרוף. לקיטני האמונה שבינכם: השקע היחידי הפנוי לי במטבח הוא על העוקם ואי אפשר לשים שם מפצל).
17:57 - אני מנסה להכין לאריק את הפירות שלו. שנים של מארבים והתגנבויות חרישיות לשטח האוייב הכינו אותי לרגע הזה. מסתבר שלהכין פירות מעוכים בחושך קשה יותר מלחדור בחסות האפלה למחנה אוייב. אני מאבדת שתי אצבעות (בנוסף לשבורה) ודופקת את הראש פעמיים. אריק בנתיים מתחיל לבכות.
18:06 - הטוסט מוכן, חזר האור ואני מתחילה לשים דברים על השולחן.
18:12 - פרייה יושבת מול הטוסט, אריק עלי לבוש בסינר, הויטמינים והקערה מונחים מולי ואני מוכנה להתחיל להאכיל.
18:13 - אני מבינה ששכחתי כפיות.
18:15 - הבאתי כפיות. ואני מתחילה להאכיל את אריק, הוא עושה כל מאמץ למרוח עלי כמה שיותר פירות מעוכים.
18:17 - פרייה מכריזה שהיא סיימה לאכול ומתחילה לנדנד בכיוון של שוקו.
18:18 - אני אומרת "רגע פרייה, תני לאריק לסיים לאכול"
18:20 - אריק יורק עלי ויטמינים.
18:22 - אני לוקחת את אריק לשטוף ידיים. בנתיים קטל גונבת את הסינר המלוכלך של אריק ורצה איתו ברחבי הבית.
18:24 - פרייה מזכירה לי שעדיין לא הכנתי לה שוקו.
18:30 - אני מצליחה לתפוס את קטל ולוקחת ממנה את הסינר.
18:35 - פרייה מקבלת שוקו. אריק מתחיל לבכות.
אני יכולה להמשיך, אבל באמת שאין לי כוח.
צחקת? יופי, זו היתה המטרה. כשעצוב לי אני אוהבת להצחיק. ומאוד עצוב לי כרגע. אולף, הלולון שלנו חולה מאוד. אנחנו לא יודעים אם ומתי הוא יחלים. הוא הפשוש שלנו, הענק הלבן טוב הלב. קשה לנו לראות אותו חלש ואומלל. אתם יכולים לראות כמה הוא חמוד בבלוג של קטל הכלבה שלי (לינק בצד). זהו, סופה של אתנחתא קומית. אריק התחיל לבכות...
| |
כמו אבא
אז לפני כמה ימים הרימה אלי ביתי את עיניי הדבש רצופות הריסים שלה ואמרה בנימה פסקנית ובמתק שפתיים: אני רוצה להיות בן.
"זה דווקא מאוד נחמד להיות בת", מיהרתי לעניין אותה באפשרי: "בנות יכולות לעשות דברים שבנים לא יכולים לעשות, כמו ללדת ילדים למשל".
"גם הם צריכים לעמוד כשהם עושים פיפי", אמרה פרייה בכובד ראש. "נכון" אישרתי, גם זה. "אז אולי כדאי לך להישאר בת בכל זאת?".
"לא!" פסקה הזאטוטה, "אני רוצה להיות בן". "מה, את לא רוצה להיות כמוני כשתהיי גדולה? הרי אני נהדרת". אמרתי. "אבא נהדר" היא ענתה, "אני רוצה להיות כמוהו כשאגדל". ענתה הפירחחית. כאן נאלצתי להסכים איתה. אבא שלה באמת נהדר. "את יודעת, מתוקה? אם אני הייתי בן לא הייתי יכולה להתחתן עם אבא. נכון שמזל שאני בת? לא כדאי לך גם להיות בת?".
"לא אמא, כי את כבר התחתנת עם אבא". בשלב הזה הרמתי ידיים והנחתי לנושא. אין לי על מה להתלונן. אני הייתי תום בוי כל ימי ילדותי. אני עדיין קצת תום בוי.
ובכל זאת אתמול בדרך למסיבת החנוכה שלה, היא שאלה אם אני יכולה לשים לה קצת ליפ-גלוס עם נצנצים.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error