רשימות חיסול מיומנה של ויקינגית ממוסדת.
מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סכנת הפולניות. (או מונולוג משתפך ודביק של ויקינגית מזדקנת). הצד המתסכל של כתיבת בלוג הוא הדמיון הסמוי והדק להיות האדם פולני (חלילה). קודם כל יושבים לבד בחושך. זה כבר לא טוב. אם כבר לשבת לבד בחושך אז לפחות שיהיה מדובר במארב. ככה סתם לשבת בחושך זה הצעד הראשון לפולניות. הצעד השני הוא ספירת הודעות. שזו לא פעולה נוראה כל כך אם יש הודעות. הצרה מתחילה כשאין הודעות. או שיש מעט הודעות . אדם במצב כזה לא יכול שלא לתהות שמה אין איש בעולם המעוניין לקרוא את פניני החוכמה שמפיקות אצבעותיו בשעת לילה מאוחרת. המרחק מכאן להצהרות נוסח "טוב אם אתם לא רוצים לקרוא את הבלוג שלי אז אני אשב לי בשקט בחושך ואוכל קלמנטינה" הוא קצר מאוד. זו לא בעיה עבור פלוני או אלמונית שיתפלינו להם להנאתם. עבורי זו בעיה. בעיה חמורה אפילו. קודם כל כי אם רק פתחת בלוג סביר להניח שאם לא תדחוף אותו לאנשים לגרון הם לא יגיעו אליו ואני דווקא מעדיפה לשסף גרונות . שנית מפני שרוב האנשים שכן נודדים לבלוג שלך בטעות הם דרדקים שטרם הספיקו לקרוא ספר אחד שלם בימי חייהם.אלו בטוחים במלוא הרצינות שאני לפחות נורא מתלהבת מהחרטטש החדש שהם טוענים בתוקף שהם הם הראשונים שהגו. אלה גורמים לי להדחיק היטב את כל מה שלמדתי בסדנה לשליטה בכעסים. ואני ממהרת לשלוף חרב ולחפש קורבנות. אז מתחילה כמובן הבעיה של הקורבנות, אבל מהם כבר לא ממש איכפת לי. יש עוד בעיה. כל העניין הסטטי הזה גורם לי להיזכר בימים יפים יותר, בעידן הטרום-בלוגי בהם צ'ט היה צ'ט ולא רק פונקציה נוספת בסקייפ. אז גם כל הדרדקים היו מרוכזים בחדר אחד ולא מפוזרים על כל השטח. והפידבק , אח הפידבק היה מיידי וללא שכפולי אותיות. היו זמנים.
| |
על חרב הקידמה לפני כמה ימים, בדרך חזרה מהגן, שאל הבלוז את פרייה: "היום הרבצת
למישהו?". "הו, היום הרבצתי להמון ילדים". ענתה הקטנה בענייניות.
"ואתה?" שאלה. "אני לא מרביץ. לי יש דרכים אחרות" הסביר
הבלוז, "להרביץ לאנשים זה יותר התחום של אמא". "כשאני אהיה גדולה
אני אהיה כמו אמא", קבעה הפספוסה.לקטע המלא...
| |
שובה של הווייק
התגעגעתי. לא אליכם חבורת עוקבי זנב זבי חוטם. אל עצמי התגעגעתי. אבל
עם שני ילדים ארבעה כלבים שני חתולים שבעה חזירים מבויתים ושני חוזים לשבוע כמה
כבר זמן יש לי לכתוב. והפוליטיקה...
בהתחלה די הסתרנו את העיסוק שלי, אבל מה לעשות לפעמים צריך לקחת את הפצפונת ישר
מהגן ואין ממש זמן ללכת הביתה להחליף בגדים או לאחסן את כלי הנשק, ופתאום אימהות
מתחילות להסס לפני שהן נותנות לך מתכון לעוגיות והגננת מתלוננת שאני מספקת מודל
שלילי לחיקוי. עברתי לפחות שלוש סדנאות לשליטה בכעסים בשביל לרסן את מה שהפסיכולוג
הגדיר כהפרעת אשיות גבולית. שתי הסדנאות הראשונות לא התקדמו יפה. היו שטענו
שהסיבה היא שקשה למדריכים לעבוד בלי ראש על הכתפיים. לדעתי הימצאות הראש או העדר
הראש במקרה של שניהם לא ממש שיחקו תפקיד. הסדנה השלישית נגמרה בפשרה: המדריך יסכים
איתי כי דרך נהדרת לשליטה בכעסים היא להרוג את הגורם המכעיס או לפחות לפוצצו במכות
ובתמורה הוא לא יאלץ להפטר מאוסף הקפוצ'ונים שלו. זה עבד יפה ועכשיו אני יכולה
להגיד בגאווה שאני בוגרת סדנה לשליטה בכעסים.
בכל אופן אני חייבת להודות שיש הרבה מרגוע בחיי משפחה. אני משתדלת לא לקחת את
הילדים לעבודה ולא להביא את העבודה הביתה. צמצמתי את עצמי לשני חוזים בשבוע, זה
נותן לי מספיק זמן לטפל במשק בית. בימי שישי אין חיסולים בדרך כלל. אני מכינה עם
הבת שלי נזיד ארנבות ואופה איתה חלה בצורת כלי נשק לבחירתה. בלוז יושב במרפסת עם
הכלבים ומנגן והתינוק יושב בטרמפולינה שלו ומגרגר בסיפוק. אידיליה פסטורלית. אם
טשרנחובסקי היה חי ולא היה יודע מה טוב לו הוא עוד היה מעז לכתוב עלינו בלדה.
קצת מוזר לכתוב בפורמט הזה. מאוד סטטי. זה כמעט כמו לשבת לבד בחדר של
בני רק בלי מטומטמים חסרי מזל שמזלם הרע הוביל אותם לפגוש את עקב מגפו הווירטואלי
של בעלי שיחייה. אבל אני אעשה כמיטב יכולתי. אני גם מזמינה אתכם להפנות שאלות
לפינתי "תקוף את הארור". אני מבטיחה לענות. אני לא מתחייבת להשאיר אתכם
בחיים.
| |
|