|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חסל סדר מלחמה אם לצוטט את האדם הטובע: הגיעו מים. נשבר לנו וזו בלשון המעטה. לפני שבועיים וחצי שלפנו את פרייה מהגן. נמאס לנו לשבור את הראש מה מפריע לנו יותר, הניהול הלקוי, הגננות האדישות או הילדים האלימים. הפסקנו לחשוב על דרכים לשפר את המצב הקיים. פשוט הוצאנו אותה מהתופת והאומללות. אני נשארתי איתה שבועיים בבית ולפני כמה ימים היא התחילה גן חדש. זה לא רק שהיא מאושרת עד הגג - גם אנחנו זורחים מאושר. אנחנו מרגישים שקיבלנו את פרייה שלנו בחזרה. זו רבותיי, השורה התחתונה. ואין לי אפילו צל צילו של שביב כוח לספר לכם על עוגמתה ותהפוכותיה של הנפש בדרך להחלטה הדרסטית הזו. רק אגיד לכם זאת: לא אופייני לי להכנע. כל חיי אני מתעקשת, נאבקת, מחפשת דרכים לשפר ולשכלל. אני תמיד בדעה שרק דרך מאבק אפשר ללמוד, לגדול ולהתפתח. זו מהותה של הפילוסופיה הויקינגית: תהילת האדם צומחת על החרב. אבל כמו אז כשהגענו לאמריקה וגילינו שהאינדיאנים גדולים עלינו: לפעמים מגיע זמן בו צריך להכנע. אל תטעו בי. לא התרככתי. אני פשוט לא מוכנה לנהל מאבקים עקובים ומרירים על גבה האומלל של הפעוטה שלי. יהייה לי עכשיו פחות זמן לחיסולים אמנם, אבל לא נורא. אני אשמור את עצמי רק לג'ובים כייפים במיוחד.
| |
מחשבות כמעט רציניות על הסבה מקצועית בדרך הביתה בעודה מקפצת ומפזזת סביבי וסביב עגלתו של אריק , הכריזה פרייה כפרתי שמחר אודיה מהגן תביא לה צעצוע מתנה. "לכבוד מה?" שאלתי. "לכבוד זה שהיא אמרה לי שאם אני ארביץ לאביגייל היא תתן לי מחר צעצוע ואני הרבצתי לאביגייל, אז מחר היא תביא לי צעצוע". עשיתי סיבוב פרסה עם העגלה, תפסתי את פרייה ביד וחזרתי כל עוד נפשי בי לגן להספיק ולתפוס את הגננת. דיווחתי לגננת נסערת על המקרה ובנוכחותה הסברתי לפרייה שלא מרביצים בכלל ובטח שלא מרביצים בתמורה לצעצועים. "אבל אודיה היא מהבוגרים" נימקה פרייה את מעשיה "ואמרו לנו לשמוע בקול הבוגרים". "פרייה " אמרתי בפתוס, "את כבר ילדה גדולה ואת יודעת שלהרביץ זה לא לעניין. בטח לא לחברה ובטח ובטח שלא כי חברה אחרת אמרה לך. וחוץ מיזה גם אם הגננת תגיד לך להרביץ למישהו את לא מרביצה. זה ברור?". פרייה שינתה נושא (זה מה שהיא בדרך כלל עושה כשאני מסבירה לה משהו שדורש הפנמה). אחרי שהגננת הבטיחה לי לטפל בנושא לעומק, חזרנו למכונית. בדרך הביתה צלצלתי לבלוז וסיפרתי לו שבתו החלה להרביץ לילדים אחרים בעבור תשלום. במקום להיות מזועזע הוא החל לצחוק. "למה אתה צוחק. זה רציני!" התעצבנתי. "נו באמת ארור" הוא אומר לי, "היא בסה"כ נהיית דומה לאמא שלה". ואז זה סוף סוף הכה בי. המטבע נפל, הפלורוסנט נדלק. הבת שלי היא בריונית להשכיר. ממש כמו אמא. אז מה אני עושה עכשיו? פורשת? הסבה מקצועית? זה לא פשוט. אני אוהבת את העבודה שלי. ואני באמת משתדלת לעשות הפרדה בין הבית ל"משרד". אני אפילו כבר לא מביאה לפרייה גולגלות בשביל פינת היצירה שלה. אני יודעת שזו צביעות מצידי, אבל באמת שאני רוצה שהיא תבחר במקצוע אחר. נו היא לא יכולה להיות צווארון לבן כמו אבא שלה? טוב היא תמיד אומרת שהיא מעדיפה את הצבע האדום. חוץ מיזה מה אני כבר יכולה לעשות? לעבוד באיטליז?
| |
הבעיתיות שביריב לא שקול.
הקטע הבא לא מצחיק. לפחות לא אותי.
בעולם אידיאלי יש
אויב ברור בעל כוח שקול לשלך. אתה נלחם בו ומנצח בהגינות. כל מצב אחר הוא בלתי
נסבל.
אלימות כלפי ילדים
היא עניין שלא יעלה על הדעת. למרבית האנשים עניין זה הוא מובן מאליו. אבל לצערנו
יש כאלו שזקוקים לתזכורת. השאלה היא מה עושים כאשר הילדים אלימים. ולא סתם אלימים,
אלא אלימים כלפי הילדים שלכם? יש בגן של ביתי שניים כאלו. אחים. את האח הצעיר
הכרנו ועל האח הגדול שמענו סיפורים מהורים שילדיהם שימשו לו כקורבנות. אבל, בכנות,
אם לא היינו רואים את מעלליהם במו עינינו לא היינו מאמינים. אין ספק כי האח הגדול
נמצא במצב מתקדם יותר של ריקבון חברתי. מי שמתבונן מהצד בו, מבחין כי הוא לא פועל
מתוך דחף או חוסר שליטה. הוא מחפש בשקט ובדריכות קורבן חלש ממנו, פגיע ומבודד ואז
מזנק על טרפו. כבר יצאתי לראות אותו מניף באוויר את אחד הילדים ומטיח אותו ברצפה.
שני סנטימטר הצידה והילד היה פוגע בפינת השולחן ואלוהים יודע איך זה היה נגמר.
הבלוז סיפר לי שגם פרייה הקטנה כמעט והרגישה את נחת זרועו של השטן הקטן. מזל
שהבלוז למד ממני דבר או שניים בהלכות הפחדה ואיום. בכל אופן אחרי אותו מקרה ישבנו
וחשבנו מה עושים לעזאזל וקהל שמיים.
הגננות והאחראית על הגנים לא ממש נוקטות בצעדים.
למעשה האחראית על הגנים מתייחסת לכל הנושא בביטול. המשפחה האמורה מחזיקה במערכת
החינוך עליה היא מופקדת שלושה ילדים והכסף, כנראה, מדבר. לדבר עם ההורים זה פשוט
לא בא בחשבון. ההורים (ואני לא כותבת את המשפט הבא כדי להכפיש. אלו פשוט העובדות),
עצמם משקרים על ימין ועל שמאל, מפעילים מניפולציות, חנופות זולות ושאר תככים כדי
לקדם את האינטרסים שלהם. וכל ניסיון קודם של תקשורת עימהם הסתיים בפיאסקו מוחלט.
אישית הייתי רוצה
לתפוס את האמא ל"שיחה" קצרה פעם באיזו סמטה חשוכה. ככה, להרביץ בה קצת
הלכות גידול ילדים. את האבא הייתי שמחה לסרס כי באמת, מספיק צאצאים יש לו בעולם
וחלילה עוד יעלה על דעתו להשריץ עוד אחד. אבל אני יודעת שזה לא פרקטי. בלוז שתמיד
משתדל להיות קצת יותר קר רוח מאנוכי אשתו החמומה, אומר שאולי כדאי לתבוע אותם. או אולי להוציא צו הרחקה נגד הילדים, מה שיאלץ את
המערכת להוציא אותם מהגן. אולי צריך לארגן שכמה הורים גדולים ומפחידים או כמה אחים
גדולים וחמומי מוח ישבו בגן באופן קבע ויפחידו את שני הפרחחים. אולי.
| |
|