רשימות חיסול מיומנה של ויקינגית ממוסדת.
מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בשבח האנדרדוג לפני חודשיים הצטרפתי לחוג בליסטראות במתנ"ס המקומי. בליסטראות תחרותית היא ספורט נחמד, מאתגר, הדורש כושר גופני מעולה ועבודת צוות. רצוי גם לגור ליד מבצר, או לפחות לדעת איפה יש מבצר. אף אחת מהבנות בחוג לא עסקה בבליסטראות בצורה מקצועית בעבר, אבל המאמן (רומאי נחמד ונחוש) חושב שאנחנו בהחלט יכולות להצטרף לליגה. בשביל להתחיל לבנות קבוצה תחרותית הוא חילק אותנו לקראת סוף האימון לשתי קבוצות: "מצטיינות" ו "מאותגרות הצטיינותית". (אם להתנסח בעדינות). אני לא הכי טובה בעולם. אני גם די חסרת ניסיון ביחס לבנות האחרות, אם כי אי אפשר לקטלג אותי כחתמ"ית (חסרת תועלת ממשית). לאור האמור, לא התפלאתי כלל למצוא עצמי בקבוצת ההגנה (אנחנו עומדות על החומה והודפות, שופכות זפת רותחת וכו'). מרבית הבנות היו די מזועזעות להיות בקבוצת ההגנה הנחשבת תמיד לחלשה יותר. אבל אני הייתי מאושרת. ואפילו ציינתי בקול שאני אוהבת להיות האנדרדוג. "באמת?" שאלה אחת הבנות בקול סקפטי. באמת. ולהלן היתרונות: זה אתגר – ואי אפשר להתקדם בלי אתגר. אף אחד לא מצפה שתתן בראש ושאננות של קבוצה יריבה היא מנוף נהדר לניצחון. יש פחות אגו בקבוצה. כולם משתפים פעולה כי אחרת (כמו שאולף תמיד אומר) הכול אבוד. ובנוסף לכל זה: כל אחד מגייס מנבכי אישיותו ויכולותיו את המיטב. נכון. לנצח זה חשוב. אבל יותר חשוב זה ליהנות מהקרב. תחשבו על כל סרטי הספורט שאתה מכירים: תמיד הקבוצה המסומנת כאנדרדוג (בדרך כלל חבורת חנונים במשקפיים, שמן אחד, נכה אחד וילדה עם גשר ואסטמה), מגייסת מתוך עצמה כישרונות ורוח לחימה ומנצחת את קבוצת האתלטים הקשוחים. לא סתם כל סרטי הספורט הם על האנדרדוג. יש לכך סיבה טובה: זה יותר מעניין. זוכרים שהפועל רמת גן זכתה בגביע המדינה? לא היה מעניין? זוכרים את ראובן עטר מאכיל את הצרפתים דשא? (וידיאו מצורף). זו התרגשות. זה אדרנלין. ואם עדיין לא השתכנעתם יש לי מילה אחת בשבילכם: חנוכה!
| |
|