רשימות חיסול
מיומנה של ויקינגית ממוסדת.
מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
על הניסים ועל הסוכות
שלשום יצאו הבלוז ופרייה בדרך הגנה. הוא בעיניים טרוטות והיא נמרצת
בטרנינג ורדרד ובתסרוקת מוקפדת שסידר לה הבלוז: משהו בין צמה לקוקיות לשער
פזור. (מי אמר שסופר אבא צריך גם להיות ספר צמרת?). שם במרכז החצר התגלגלה
גופתה מרוסקת האיברים של סוכת התמיד שלנו (אודין יקום דמה). ליד גופת
הסוכה המבותרת נחו על האדמה משוסעים אך עדיין בועטים חלושות, חבלי הכביסה
שלנו. "אוי אבא" הזדעזעה הפרייה :" איפה נשב עכשיו בסוכה ונאכל ארוחת
ערב?" הבלוז נתן בפרייה מבט ספק משועשע ספק מתוסכל. וזה הזמן לפלאש בק
פרוע: עם פרוש סוכות עלינו תפסה פרייה את אביה הבלוז בחצי נלסון רגשי
והכריזה קבל עם ועדה שאם הוא לא יבנה לה סוכה היא לא תהייה חברה שלו יותר,
היא לא תדבר איתו יותר והוא יחשב לפי כל קנה מידה "אבא רע מאוד וגם רשע".
אז הבלוז בנה סוכה. מיותר להגיד שאחרי שהסוכה הועמדה, צוחצחה וקושטה היא
גם נשכחה ולא ישבנו בה לא לאכול ארוחת ערב ולא ללעוס חצי מסטיק.
"פריי,
את מודעת לכך שסוכות נגמר לו כבר לפני המון זמן נכון?" שאל הבלוז את
פרייה. "כן" אמרה פרייה. "ואת יודעת שעכשיו כבר כמעט חנוכה, נכון?" הוסיף
הבלוז. "כן" השיבה הנזק ואז בלי להתבלבל: "ואיפה נשב בסוכה בחנוכה עכשיו
אבא?" – "בחנוכה לא יושבים בסוכה. בחנוכה יורד גשם", ענה הבלוז בידענות,
"את יודעת מה אוכלים בחנוכה?" "כן!" צהלה פרייה, "לבבות!". "לא, בחנוכה
אוכלים לביבות". "למה?" הבלוז גירד בפדחתו. "אני לא בטוח". "אני חושבת שזה
כי הלביבות מסתובבות טוב", אמרה הפרייה אחרי מחשבה קצרה. "נשאל את אמא?"
מציע הבלוז. "כן, כן תשאל אותה איפה נאכל בסוכה". "לא על הלביבות". "כן
איפה נאכל לביבות בסוכה. כי תראה אבא, הסוכה עפה".
הטלפון מצלצל ואני עונה. הבלוז מהצד השני: "פרייה רוצה לדעת איפה נאכל בסוכה כי הסוכה עפה"
-אמרתי לך שצריך לפרק את הסוכה. חוץ מזה כבר חנוכה.
- נכון וזה מוביל אותי לשאלה הבאה: למה אוכלים לביבות בחנוכה?
- לזכר השמן הרותח ששימש את הרומאים להשפרצה על הצלובים.
-זה לא קשור לכד הקטן ולבית המקדש. אני זוכר משהו כזה במעורפל.
-יש איזו אגדה על כד קטן שהספיק לשמונה ימים בשביל להדליק נרות, אבל זה לא נראה לי הגיוני כל כך.
-למה?
-איזה
אל כפריזי יעשה נס שלם וסיפור רק בשביל שידליקו איזו מנורה? מילא זה היה
שמן שהשתמשו בו להדליק לפידים בשביל להבעיר לרומאים את האוהלים. זה קצת
יותר פרקטי.
- ואני חשבתי שחנוכה זה חג סימבולי: ניצחון האור על החושך וכל זה.
- או שחוגגים את המצאתה של מלחמת הגרילה.
- על ידי אכילת לביבות?
-לביבות? לא אוכלים לבבות בחנוכה? זה יותר סימבולי.
-סמבולי למה?
-קורבן אדם.
-אין ביהדות קורבן אדם.
-טוב אני נכנעת. תשאל בגן.
-אני אשאל. אה – וארור?
-כן?
-פרייה ואני תהינו אם אפשר בכל זאת להכין לבבות בחנוכה. אנחנו אוהבים לבבות.
- אין בעיה. נאכל לבבות סמבוליים.
"בסוכה!" צועקת פרייה מאחורה.
אני
רק רוצה לציין שלביבות ומאכלים מטוגנים אוכלים לזכר השמן שהספיק להאיר את
בית המקדש במשך שמונת הימים. וכן שנצחון האור על החושך זה דבר ראוי ביותר
לחגוג ולציין. חג אורים שמח!
הפוסט הוא בין הפוסטים הזוכים בתחרות סיפורים מצחיקים
| |
בשבח האנדרדוג
לפני חודשיים הצטרפתי לחוג בליסטראות במתנ"ס המקומי. בליסטראות תחרותית היא ספורט נחמד, מאתגר, הדורש כושר גופני מעולה ועבודת צוות. רצוי גם לגור ליד מבצר, או לפחות לדעת איפה יש מבצר. אף אחת מהבנות בחוג לא עסקה בבליסטראות בצורה מקצועית בעבר, אבל המאמן (רומאי נחמד ונחוש) חושב שאנחנו בהחלט יכולות להצטרף לליגה. בשביל להתחיל לבנות קבוצה תחרותית הוא חילק אותנו לקראת סוף האימון לשתי קבוצות: "מצטיינות" ו "מאותגרות הצטיינותית". (אם להתנסח בעדינות). אני לא הכי טובה בעולם. אני גם די חסרת ניסיון ביחס לבנות האחרות, אם כי אי אפשר לקטלג אותי כחתמ"ית (חסרת תועלת ממשית). לאור האמור, לא התפלאתי כלל למצוא עצמי בקבוצת ההגנה (אנחנו עומדות על החומה והודפות, שופכות זפת רותחת וכו'). מרבית הבנות היו די מזועזעות להיות בקבוצת ההגנה הנחשבת תמיד לחלשה יותר. אבל אני הייתי מאושרת. ואפילו ציינתי בקול שאני אוהבת להיות האנדרדוג. "באמת?" שאלה אחת הבנות בקול סקפטי. באמת. ולהלן היתרונות:
זה אתגר – ואי אפשר להתקדם בלי אתגר.
אף אחד לא מצפה שתתן בראש ושאננות של קבוצה יריבה היא מנוף נהדר לניצחון.
יש פחות אגו בקבוצה. כולם משתפים פעולה כי אחרת (כמו שאולף תמיד אומר) הכול אבוד.
ובנוסף לכל זה: כל אחד מגייס מנבכי אישיותו ויכולותיו את המיטב.
נכון. לנצח זה חשוב. אבל יותר חשוב זה ליהנות מהקרב. תחשבו על כל סרטי הספורט שאתה מכירים: תמיד הקבוצה המסומנת כאנדרדוג (בדרך כלל חבורת חנונים במשקפיים, שמן אחד, נכה אחד וילדה עם גשר ואסטמה), מגייסת מתוך עצמה כישרונות ורוח לחימה ומנצחת את קבוצת האתלטים הקשוחים. לא סתם כל סרטי הספורט הם על האנדרדוג. יש לכך סיבה טובה: זה יותר מעניין. זוכרים שהפועל רמת גן זכתה בגביע המדינה? לא היה מעניין? זוכרים את ראובן עטר מאכיל את הצרפתים דשא? (וידיאו מצורף). זו התרגשות. זה אדרנלין.
ואם עדיין לא השתכנעתם יש לי מילה אחת בשבילכם: חנוכה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error