I'm sorry, but this is quite important too. Especially for Israelis.
די מעטים מכם יודעים את זה, אבל לנסות להתנצר בארץ כשאתה תלמיד בבית־ספר יהודי זה מעשה מסוכן. נסיתי לעשות את זה בנובמבר האחרון, ומיד כל הכתה שלי הרימה קול מחאה רם (ומישהי עוד צעקה לי "תמות!", אמירה לה הגבתי ב"סתמי ת'פה, יהודונת!", וכן, אם תחשבו לזה תסיקו שזה היה במקום). הערסים בביה"ס שלי נסו לסקול אותי באבנים כשדברתי אתם על זה (אבל בתור נוצרי טוב לעתיד החלטתי לסלוח להם, מה גם שראיתי בעצמי קצת מרטיר...). בסוף זנחתי את הרעיון וחזרתי לומר לאנשים שהם מפגרים (כן, בפנים).
ולמה אני מספר לכם את זה? כי בכל־זאת יצאתי מזה עם כמה תובנות מענינות. ולמה עכשיו? כי עכשיו בא לי. חוץ מזה שאני צריך להבהיר את הקטע האחרון.
עכשיו, קצת רקע (נראה לי שזה הכרחי; כמות בלתי־מבוטלת מכם חושבים שהברית החדשה "זה של נאצים"):
הברית החדשה היא קובץ של טקסטים בכמה שפות (אם כי הגרסה הכי מוקדמת, שממנה מתרגמים, היא ביונית קוינה) שמורכבים מארבע הגרסאות שנבחרו לתאר את החיים של ישוע (לא, לא ישו) ואת השליחות שלו, עוד ספר שמספר על איך שהתלמידים שלו הסתובבו באזור הים התיכון ולמדו אנשים עליו, עוד כמה כתבים פילוסופים בצורת מכתבים (לאנשים ספציפים, לכל היהודים, לכל הרומאים ולקהילות נוצריות שונות) ועוד ספר בסוף שמתאר את אחרית הימים.
ארבע הבשורות נכתבו על־ידי ארבעה אנשים: מתי, מרכוֹס, לוקא ויוחנן (באנגלית: Matthew, Mark, Luke, John). שלוש הבשורות הראשונות מספרות ספור די דומה (מה שאני מתאר כרגע זה מהזכרון): נולד בבית־לחם ילד בשם ישוע לאשה בשם מרים. היא היתה בהריון כשהיא עוד היתה בתולה, בלי שבעלה, יוסף (נצר לדוד המלך) שכב אתה. הורדוס שמע נבואה שמלך היהודים נולד בבית־לחם, והוא שולח פקודה להרוג שם את כל הבנים בגיל שנתים ומטה, אבל יוסף מקבל אזהרה ממלאך שאומר לו לברוח למצרים ולחזור כשיאמרו לו. ככה ישוע ניצל, ומתקים הפסוק מספר ירמיה: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על־בניה ממאנת להנחם כי אינם".
ישוע גדל (על־פי לוקס הוא מתגלה כילד מבריק בשלב די מוקדם), ובשלב מסוים הוא הולך להטבל אצל מישהו בשם יוחנן המטביל (לא ההוא מהבשורה) שטוען שאחרית הימים מתקרבת וצריך ללכת להטהר במי הירדן. ישוע נטבל ומרגיש הארה אלהית, ואז הוא מתחיל להסתובב בארץ ולהכריז: "חזרו בתשובה, כי קרובה מלכות שמים!"
ישוע מתחיל לעשות המון נסים בכל מיני מקומות בארץ, וצובר לעצמו כמות נכבדת של תלמידים וחסידים, מתוכם הוא בוחר לו את שנים־עשר השליחים שלו. הוא מרפא המון אנשים, מגרש שדים (כן, מגרש שדים) ואפילו מחיה מתים (תלוי את מי שואלים). בין לבין הוא גם בא לבתי־כנסת שונים ונותן הרצאות. בהתחלה הוא אומר שהוא לא בא לסתור את התורה אלא רק להשלים אותה, ואסור להקשיב למי שאומר לעבור על החוקים בה, ומתישהו הוא גם נותן דרשה מענינת על הר תבור ("הדרשה על ההר"), בה הוא מטיף נגד הצביעות הפושה בבתי־הכנסת ואומר למאמינים שלו לא לעשות כל מיני דברים, למשל להראות מסכנים במיוחד בזמן צום או לעשות תפילות מסוגננות וקולניות כדי להשויץ באמונה כביכול. הוא אומר שאת התפילה והצום צריך לעשות באופן פרטי, וממציא נוסח אחיד לתפילה שנקרא "תפילת האדון" (אנגלית: The Lord's Prayer): "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ואל תביאנו לידי נסיון, כי אם חלצנו מן הרע." למרות שאני אתאיסט, אני חושב שזו תפילה יפהפיה.
ובכל־זאת הוא הולך ומתנתק מהמסורת: הוא נותן לתלמידים שלו לקטוף משדה שהם עוברים בו בשבת (שהרי דוד המלך נתן לאנשים לאכול מהלחם הכי קדוש במשכן ועוד בשבת), בטענה ש"האדם הוא אדון השבת ולא להפך" (אחת האמרות היפות בברית החדשה); הוא אומר ש"לא מה שנכנס לאדם מטמא אותו, אלא מה שיוצא ממנו" (עוד משפט לחיים) וכו'.
הוא נהיה יותר ויותר פופולרי והופך לאיום הולך וגדל על הפרושים (באנגלית: Pharisees), שהם ההנהגה הדתית (בערך כמו ש"ס, רק הרבה יותר חזקים). הם מאוד מתעצבנים עליו ומנסים פעם אחר פעם להביך אותו ולהוציא אותו כופר, והוא משפיל אותם כל פעם. ישוע מסביר לשליחים שלו שהם הולכים להיות נרדפים בגלל האמונה שלהם, בשלב מסוים הוא ממש יוצא עליהם, קורא להם צבועים ואומר שהם ישלחו לגיהנום ואפילו מגדיל ואומר שבגללם היהודים כשלו כעם ולכן הסגולה נטלה מהם והועברה לגויים, ואז הם מחליטים לחסל אותו. אבל הם מבינים שזו בעיה כי כולם כבר חושבים שהוא איזה נביא גדול, המשיח בעצמו. מה הם עושים? מחכים לליל הסדר, שלימים נודע בשם "הסעודה האחרונה".
בסעודה האחרונה ישוע מספר לשנים־עשר השליחים שאחד מהם יבגוד בו, והם נבהלים ומתחילים לשאול אותו: "רבי, זה אני?" כשיהודה איש קריות שואל אותו, ישוע אומר לו: "אתה אמרת." אחד מהשליחים, כיפא ("סלע" בארמית, באנגלית Peter מהמלה petrus, סלע בלטינית) שמו (טוב, זה כנויו; השם האמיתי שלו הוא שמעון), אומר לישוע שהוא בחיים לא יבגוד בו, וישוע אומר לו שהוא יבגוד בו שלוש פעמים עוד לפני שהתרנגול יקרא. אז הם הולכים למקום בשם גת שמנים בהר הזיתים, ישוע אומר להם לשבת איפשהו בזמן שהוא הולך להתפלל יחד עם כיפא ועוד שני שליחים הידועים בשם בני זבדי (אנגלית: Sons of Zebedee). הוא הולך שלוש פעמים, וכל פעם הוא מוצא שהתלמידים שלו נרדמו לו באמצע. הוא מעיר אותם, ואז מגיע ההמון הזועם שהפרושים הצליחו לארגן (העם הרי טפש, לא בעיה לארגן איזה המון זועם באמצעות דמגוגיה זולה), יחד עם יהודה איש קריות (שקבל שלושים מטבעות כסף בשביל למכור את המורה שלו), והם תופשים את ישוע ומסגירים אותו לנציב הרומאי. כשבאים אל כיפא בטענות שהוא תלמיד של ישוע ("יש לך מבטא גלילי, אתה מכיר אותו!"), הוא מכריז בתוקף שלוש פעמים שהוא לא מכיר אותו, ואז התרנגול קורא.
הפרושים הצליחו להשתלט מחדש על העם הנבער ולהסית אותו נגד ישוע, וכשהנציב הרומאי מוכן לשחרר אסיר יהודי כמחוה של רצון טוב לכבוד פסח, הם מבקשים ממנו לצלוב אותו ולשחרר במקומו שודד מסוכן בשם ישוע בר־אבא (מי מכיר את הסצינה הידועה של "Welease Bwian!" מהסרט "בריאן כוכב עליון"? סרט גאוני, רוצו לראות). הנציב לא מוצא שום אשמה בישוע ונותן ליהודים לטפל בו בעצמם, והיהודים משפילים אותו ומרביצים לו, ולבסוף שולחים אותו להצלב במקום בשם גלגלתא (הדרך שישוע עשה עם הצלב בדרך לגלגלתא נקראת ויה דולורוזה, Via dolorosa, דרך היסורים בלטינית, והיא במצאת עד היום בירושלים). הוא ספר להם מראש שהוא הולך לקום מחדש תוך שלושה ימים, ולכן שומרים טוב־טוב על הקבר שלו, ובכל־זאת ביום ראשון הוא קם לתחיה ומכריז: "לי ניתנה כל סמכות בשמים ובארץ."
(הבשורה על־פי יוחנן היא שונה בצורה משמעותית, והיא בעקר מתארת את הנסים שישוע עשה. כפי שקרובתי דיה נסחה זאת: "הוא מוצא את ישוע ממש, ממש מאגניב.")
עכשיו, כשקראתי את הברית החדשה (הגעתי עד הדרשה על ההר בבשורה על־פי מרכוס, ואז עזבתי את הנצרות, אבל עינתי הרבה בברית החדשה), הגעתי למסקנה שלא הרבה השתנה. אנשים עדַין מקשיבים להנהגה הדתית שלהם בצורה די מפגרת, עדין מתנהגים בצביעות שישוע דבר עליה וכו' וכו'. הפרושים לא נעלמו: הם קימים היום בדמות ש"ס, בדמות הכנסיה הקתולית ובעוד הרבה דמויות אחרות. עדין אותה היררכיה שישוע יצא נגדה (כהן בטופ, אחריו לוי, אחריהם יהודי פשוט ולבסוף שומרוני) קימת בהמון וריאציות שונות. בבשורה על־פי יוחנן הוא אומר לעם שהם עוקבים אחריו לא בגלל שהם מבינים שהנסים שהוא עושה הם הוכחה שהוא איש האלהים, אלא כי הוא פשוט נותן להם אוכל, וזה לא השתנה עד היום. הוא מספר משל על איש שיש לו כרם ושני בנים, והוא מבקש משניהם לעבוד בו―אחד אומר שהוא יבוא והשני אומר שלא בא לו, ולבסוף השני עובד והראשון לא, ומסביר שהשני הוא זה שעושה את "רצון האב" (מונח אבסטרקטי לחלוטין בברית החדשה), ועד היום הבן הראשון חושב שהוא הצדיק והבן השני חותר למוסריות אמיתית. המון, המון דברים לא השתנו, ואפילו לא בברית החדשה עצמה: התלמידים שלו מעותים ואומרים המון שטויות אבסטרקטיות לגבי רצון האל בצורה שנוחה להם (למשל, הם אומרים שהמילה לא משנה כלום אם מקימים את כל המצוות, אבל המילה היא מצוה גם כן...). ובכל־זאת אפשר למצוא הגיון מדי פעם: תקראו את האגרת אל הרומים (אנגלית: Romans) פרק א' פסו'ים ט'־ל"ו ותראו כמה התאורים האלה מתאים לאוחצ'ות התככניות דוגמת אמיר פיי גוטמן.
ובכל־זאת, במקום כזה או אחר אני שומר על אופטימיות. הרי כיום גם המסורות הישנות ברובן מתחילות להפתח (יש לי ידידה דתיה אורתודוקסית שנהלה מערכת יחסים עם בחורה והיתה פתוחה לחלוטין בנושא). האמת, עיון בברית החדשה מדי פעם מעלה לי חיוך על השפתים. מומלץ לקרוא, יש שם אמירות יפות שמומלץ בחום לאמץ (אבל להזהר מאוד, כי הוא מדבר בהמון אלגוריות, והרבה פעמים זה נשמע שהוא מטיף לפנטיות דתית שלא ברור ממש מה הדת המדוברת אומרת). ובכל־זאת, נראה לי שישוע יצא נגד דברים בסיסיים מדי במהות האנושית. אני באמת לא יודע.
ונסים במלותיו של היוצר שלום חנוך:
"הצבור מטומטם,
ולכן הצבור משלם.
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם.
...
משיח לא בא.
משיח גם לא מטלפן."
חד יומא...
(נ.ב. לא קשור: לכו לשמוע את סיגור רוס ואת מום. כן, אני יודע שהשם השני נשמע בעיתי, אבל אלה להקות איסלנדיות ולא לזה הכונה. חפשו אותם ביוטיוב, באיסלנדית כותבים את השמות האלה Sigur Rós ו־múm. שלושים שניות הייתם כאן, זוז!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: