אמרתי בתגובה לפוסט
הזה של יוסי גורביץ שאני מתכון לעבור ליפן עם סיום התואר. התפתח וכוח עם מגיבים אחרים, במהלכו מישהו צין שביפן יש קסנופוביה, מיזוגניה, חלוקה למעמדות ומוזרויות באופן כללי ביפן; התגובה שלי אפוא היתה מספיק ארוכה ומופורטת כדי להכנס לבלוג הזה. אם כן:
המאפינים השליליים האלה קימים, זה נכון, אבל הם קימים גם בארץ; אמנם ברמה פחות ניכרת, אבל קימת ועוד איך.
לגבי קסנופוביה: ברגע שמכירים אותך אישית הקסנופוביה נוטה להעלם. ביחוד אם יש לך שליטה טובה בשפה. מה גם שזה תלוי איפה אתה נמצא ועם מי אתה מדבר. גם אם לא, התפישה הזו של ”אאוטסיידר” לא מלווה באיבה עמוקה כמו בארץ, ויש נטיה לגלות סלחנות כלפי זרים שלא מעורים בכללי הנימוס היפניים.
לגבי מיזוגניה: כן, זה נכון שיש פערים מגדריים עמוקים בחברה היפנית, אבל בניגוד לישראל, עושה רושם שהמגמה שם הפוכה ומשתדלים לעודד שויון מגדרי כמה שאפשר. חוץ מזה, צריך לזכור שמערביים נוטים ליחס מעמד נחות לעקרות בית (ומיזוגניה כפועל יוצא מכך), אבל מבחינת היפנים העיסוק הזה בד"כ נתפש כחשוב מאין כמוהו.
לגבי מעמדות: טוב, במדד הזה ישראל לוקחת. אני מאוד אוהב את הגישה האגליטרית שיש בארץ, את הפמיליאריות שבה אפשר לדבר עם מרצים ומעסיקים, אבל זה יחסית בקטנה.
עוד דבר שצריך לזכור זה שמערביים נוטים ליחס כל מיני תכונות מופלאות ללא־מערביים תוך התעלמות ניכרת מהמאפינים שלהם עצמם: מיחסים ליפנים ולהודים איזו רוחניות נאצלת מול החומריות המערבית, תוך התעלמות בוטה מההיסטוריה החומרית של שתיהן ומשפע המנזרים והתרבות הרוחנית המערבית בכללי, ומיחסים ליפן חבה למוזרויות כשבתכל׳ס פשוט מנפחים מעבר לכל פרופורציה או תופעות שולים שנראות גם ליפנים כמוזרות, או דברים שלא יחודיים להם או סתם פיקציות תוך התעלמות בוטה מתופעות כאלה במערב שנוטות להופיע באתרים מסוג 4chan ו־Encyclopædia Dramatica. מעבר לזה, אני חושב שרוב ההבדלים כביכול בין יפנים ללא־יפנים מאוד תלויי מעמד: ישראלים מדברים על כמה שיפן נקיה וכמה שאנשים שם מנומסים, אבל זה כי הם באים בתור תירים ולא רואים את שכונות העוני – כשאני הייתי שם בקרתי בין היתר ברובע אואנו בטוקיו, שנראה בערך כמו דרום תל־אביב אבל בענק, ונתקלתי שם במישהו שעשן סיגריה תוך רכיבה על אופנים ופשוט זרק את בדל הסיגריה הגמורה לרחוב כשהוא סים – ובתור מקומיים הם מתעלמים מהמקומות ה”יוקרתיים” בארץ – השכונות הטובות של רעננה, ת״א וירושלים, למשל.
בשורה התחתונה, סדנא דארעא חד הוא, ואם ביפן היתה דת רעילה כמו היהדות האורתודוקסית ומצב מלחמתי בלתי פוסק כמו בארץ והמצב הכלכלי שלהם היה מחריד כמו בארץ, הם היו מתנהגים כמו ישראלים, ותכל׳ס ישראל הולכת לאטה למקום שבו יפן היתה בסוף תקופת אדו\תקופת מייג׳י עד סוף מלחה״ע II בערך. אבל ישראל הולכת ודוהרת לכוון הזה: אמנם החילונים הולכים ונהיים יותר חילוניים וככל הנראה מדברים היום במערכת החינוך החילונית יותר על שויון זכויות לערבים, למשל, ועל כל המקומות שבהם יש לתנ״ך פאק רציני באמינות לפי המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והארכאולוגי, אבל החילונים הולכים ומתמעטים ככל שהפרנויה והעדר הגדרה עצמית אחרת הולכים ומחמירים; יפן, לעומתה, הולכת ומשתפרת בהיבט הכללי.
אגב, מה שהכי אהבתי כשהייתי ביפן, מבחינת האנשים שם, היתה שהתפישה של עצמם כחלק מחברה באופן כללי, הבנה שהם לא חיים בואקום וחושבים כל הזמן על איך המעשים שלהם משפיעים על הזולת, הובילה ליחס בין אישי הרבה יותר נינוח וחיובי. לא היתה האוירה הנוראית שאני נתקל בה כל הזמן בארץ של ”כל דאלים גבר”.
מעבר לזה, המנטליות שלהם באופן כללי מאוד מזכירה מנטליות של אנשים עם אספרגר, מכל מיני בחינות (יש להם את אחוז האנשים עם אספרגר הכי גבוה מבין המדינות המפותחות), וזה מאוד מדבר אלי, כי לי יש אספרגר בעצמי. כשהייתי שם הרגשתי שאני יכול להתחבר למנטליות ברמה שמערביים אחרים לא יכולים.
חוץ מזה, יפנית מאפשרת הרבה יותר חפשיות במגדור השפה בהשואה לעברית, שדורשת התאמה בינרית ברמה הדקדוקית ולא רק הפרגמטית. בתור ג׳נדרקויר, אני רואה יתרון משמעותי בחופש לדבר בשפה כזו, שבה אני לא חיב לפרט אם יש לי בן־זוג או בת־זוג ולהשתמש פשוט במלה ”koibito 恋人” (מלולית ”אדם־אהבה”, שזה בטוי הרבה יותר נוח ומכליל גם פוליאמורים בהשואה ל־”significant other” באנגלית), ולא לפרט אם אני מדבר על ”היא” או ”הוא” אלא להשתמש בבטוי המקובל והניטרלי ”anó hito あの人” (מלולית ”הבן־אדם ההוא”, מונח הרבה יותר שגור מאשר ”they” השנוי במחלוקת שאני משתמש בו באנגלית). כשאני רוצה לבטא הזדהות מגדרית אני יכול לעבור בין גרסאות שונות לכנוי גוף ראשון מ־ore 俺 הגברי במובהק דרך bóku 僕 הגברי\טומבוי המנומס יותר ל־atashi あたし הנשי במובהק. יהיו מי שירימו גבה, אבל ה”שגיאה” תהיה רק ברמה הפרגמטית ולא הדקדוקית והמעבר יהיה לגיטימי לחלוטין במעגלים החברתיים שאני כנראה אתחבר אליהם, וירגיש לי (ומרגיש לי היום) הרבה יותר טבעי מאשר מעבר ללשון נקבה בעברית.
עם זאת, היו דברים שלא אהבתי בחברה היפנית כשבקרתי שם. הייתי שם כשקרה הטבח בברנוער, ואחד המארחים שלנו, בן אדם מאוד סימפטי בסה״כ, שמע במקרה על הסיפור ברדיו וסיפר לי מה קרה (בצורה משובשת להפליא: לדבריו, היתה אסיפה של הומוסקסואלים שפרצו אליה קבוצה של דוסים, פרצה תגרה ושלושה ילדים מתו), והפטיר: ”ביפן זה לא היה קורה, יפן היא מדינה שלוה.” (מישהו כנראה לא שמע על
אום שינריקיו...) בשיעור יפנית באוניברסיטה שנה שעברה המורה אמרה על קטע שכתבתי, על איך שאפשר לראות את המכנה המשותף של בני האדם כשלומדים בלשנות מודרנית (כי השאיפה של המחקר היום היא למצוא מה משותף לכל השפות באופן כללי), משהו בסגנון: ”אתה אומר שכולם אותו דבר בעקרון, אבל פה בארץ לא מלמדים על אבולוציה, מלמדים על בריאת העולם ועל אדם וחוה, וביפן זה לא ככה.” עניתי לה שכשבודקים למשל את התגובות שמקבלת מהדורה אקראית של ה
קוג׳יקי באמזון היפני נתקלים באמירות כגון ”היפנים צריכים לדעת מאיפה הם באו”, ככה שבתכל׳ס אנשים כאלה יש בכל מקום. עכשיו יש להם בכלל בעיה בגלל שינזו אבה המטונף, המקבילה היפנית של ביבי, וגל הלאומנות שבא בעקבותיו, אבל אני חושב שהוא יעבור בתכל׳ס – זו תופעה זמנית שנובעת מהעליה של בני דורו לשלטון.
אבל בתמונה הכללית, היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר, ביחוד בהשואה לישראל. בהשואה למקומות אחרים (קנדה ואיסלנד בעקר), אולי לא; כרגע אני שואף לעבור ליפן, ואולי בהמשך ”לשפר תנאים”. כשיגיע הגשר, אחצה אותו.
חד יומא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: