|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Musing, musing on a (somewhat) recent event, and a brief update
I was very saddened to hear about Robin Williams’ death. Rather shortly beforehand I had begun to appreciate his work, both as a comedian and an actor (watch him at work in One Hour Photo and make sure your jaw lands on something soft) and was toying with the thought of how nice it would be to chat with him, should fate grant me a 1-in-a-million event of coming across him somehow. I’d definitely tell him I love his work, but that the Mass-Produced EVA IS NOT THE GOOD GUY. His death shook me up, both as a mild fan and a fellow avid fan of Neon Genesis Evangelion, which was both his favourite show and mine (still is mine, by the way; even Paranoia Agent couldn’t displace it, though maybe Utena might). This Cracked article certainly didn’t make things easier, as now I can’t listen to a comedian speaking without shuddering to think what they might be going through. (From my experience, by the way, comedy can also be a simple distraction rather than an alternative persona. Also, my apologies to anyone I’ve forever ruined comedy for.) It took me a few days to recover from this news (finding out Williams was apparently pro-circ somewhat helped) and it probably forever changed my view on comedy. Also, after finding out he had an accessible Twitter account, I find it somewhat hard to shake the thought that I should have written to him there when I still could. I consoled myself with the thought that a feeling of profound gratitude and appreciation had already driven me earlier to write to my dearly beloved directors Hayao Miyazaki and Hideaki Anno hand-written letters (I wrote to the former as a Hail Mary to convince him come to the screening of The Wind Rises I was at, and to the latter because what the heck). But in general, I think we should all show the artists whose work we care for deeply our appreciation, but not in a creepy way. Who knows how much they need it.
In a recent bout of nostalgia I found myself looking up Chiquititas again online.
For those of you who aren’t aware, Chiquititas was the creation of producer Cris Morena, with whom non-Latin Americans/Israelis might be familiar with through Teen Angels. As the show aired on Channel 6 (later Arutz haYeladim), which only those who had cable (as, I think, most of my classmates in elementary did, but not me until fifth grade) could watch, I could only start watching it when its fourth season aired here (several years after it did in its native Argentina). So I looked up its opening song, and, thanks to the wonder of YouTube, I found it here (WARNING: it’s ridiculously ‘90s and obscenely catchy, I’m still struggling to get that damned song out of my head), and, thanks to the wonders of Google, Duolingo, and Wiktionary, I was able to actually understand a great deal of the original lyrics (yeah, I know some Spanish now and I feel like bragging, bite me). Back in the day, when I was first acquinated with the series, a few boys admitted to watching it casually (as I did), as it was aimed (obviously) primarily at girls. Later on, however, especially after the season 5 reboot, the show became somewhat more stigmatised and was pretty much the exclusive domain of girls, particularly after Rincón de luz started airing (a similar process happened to Rebeldeway). As a matter of fact, this franchise, along with South American telenovelas, pretty much ‘ruined’ Spanish for me, and it took years of being exposed to other sides of the language and repeatedly remnding to myself, ‘Cervantes, Cervantes, Cervantes, Cervantes...’ Nowadays I can admit to myself there was a lot of classism and a bit of misogyny in this way of thinking.
Anyway, I asked an Argentinian friend and classmate from Holon (as opposed to me, who was raised in Hadera), who shall be nicknamed here ‘Vivaldimort’, how the series’ popularity affected him, he told me his mother was apparently popular among his friends who, curiously, were both male and female―‘Everyone loved Chiquititas.’ (In retrospect it seems a bit odd, considering how absurdly campy and cheesy this show comes across these days; case in point. Then again, I was also surprised to find out just how ridiculous and campy Batman Forever was last year.) I have no idea what that means about gender relations and class or geography or whatever. But it’s an interesting observation to note that long before there was My Little Pony: Friendship Is Magic, there was Chiquititas.
As of tomorrow morning, I will be living at the dorms of Tel-Aviv University. My dear friend Eli Björk is leaving to study in Germany and was willing to sublet his place at the dorms to me, and then I got accepted for the whole year. I am very excited to finally move out.
That’s all for now.
Unum diem...
| |
A proposal for a compromise to end the conflict הצעה לפשרה לסיום הסכסוך
In light of recent events I figured it is about time I spoke about my thoughts on how the Israeli-Palestinian conflict should be resolved.
Due to the extensive settling in Judæa and Samaria, which would be not only extremely costly but also a possible trigger for a civil war in Israel to disband, I find a two-state solution fairly unfeasable. Also, I am fully aware that neither side is going anywhere; both sides seem adamant in their will to stay. While this appears to be a stalemate that can last for decades, I think there is a way around this.
What I propose is cantonising Palestine (the geographic term; the political entity will be referred to hereafter as the Palestinian Authority or the PA and the areas under its jurisdiction as the Palestinian Territories or PTs), in a model similar to Finland: speakers of Arabic or Hebrew who comprise over a certain percentage of the population (say, 5% or 10%) will receive legally mandated government services in their own language. Each canton will have a larger degree of autonomy dictating its own cultural features, thus allowing more liberal areas to allow public transportation on the Sabbath and the sale of pork and other non-kosher food within its borders, and more conservative areas will be able to ban either or both (similar to the current situation; Israeli law allows municipalities to ban the sale of pork). Similarly, areas with a high percentage of immigrants from a certain area will could receive funding dedicated to maintaining their culture―for instance, German immigrants in Nahariya will have more support for Yiddish culture such as the Yiddishpiel, Kochin/Mumbai Jews in Dimona will have a Malayalam/Marathi theatre, and places with high percentages of Yemenite and Moroccan Jews will have theatre in their native dialects, while Arabs will have more support for their regional culture. This will mean that Jews will have their autonomy to self-govern, maintaining a Jewish identity in a country in which Hebrew is the most widely-spoken language, while the Arabs of Palestine will not only get to practice their culture in peace but also will have a strong say in their self-governance. Neither side will have full 100% of control over the entire 100% percent of Palestine, but rather co-control.
Municipalities will be divided according to an agreement made by a council comprised of an equal number of Jews and Palestinians, to avoid Gerrymandering. The PTs will be incorporated into the new state, naturally, but would be given the right to maintain a special semi-autonomous status, including its own immigration policy, should their citizens so wish, similarly to Quebec. The PA leaders, including cabinet and parliament members, will be incorporated into the Israeli cabinet and parliament in a manner determined in bilateral negotiations, and have the right to run for office in the subsequent elections. All military personnel on either side, including political figures with authority over the armed forces of either side, will go through rigorous investigation by committees with representatives of both sides to uncover any war crime they may have committed in the past; any such possible act deemed a war crime by the committee that the figure should fail to mention voluntarily will be grounds for trial for war crimes and a permanent ban on holding public office or any position in the military in the future, while those admitted voluntarily will receive lenient punishment if any, similar to the measures taken in post-Communism Poland. But first and foremost, in the present time, both sides will treat its captives humanely, make earnest attempts to dissuade them from their violent convictions, and strive to recruit them to the cause of promoting bilateral peace through negotiations, based on the previous success shown by Britain in Northern Ireland, a case in point demonstrating the importance of this measure. I trust that such a compromise, based on prior success and essentially providing both sides with a great deal of their ambitions, would prove successful after an initial period of volatile tensions.
Unum diem...
לאור הארועים בזמן האחרון אני חושב שהגיע הזמן שאביע את דעותי בנוגע לאופן בו הסכסוך הישראלי-פלסטיני צרך להיות מיושב.
בשל ההתישבות מרחיקת הלכת ביהודה ושומרון, אשר פרוקה יהיה לא רק יקר באופן קיצוני אלא גם עלול לגרור מלחמת אזרחים בישראל, אני חושב שפתרון שתי מדינות לשני עמים בלתי־ישים למדי. כמו כן, אני מודע לחלוטין לכך שאף צד לא מתכון ללכת לשום מקום; שני הצדדים, כך נראה, נחושים בדעתם להשאר. בעוד שלמראית עין מדובר בקפאון העלול להמשך עשרות שנים, אני חושב שמצאתי דרך לעקוף אותו.
ההצעה שלי היא קנטוניזציה של א״י לפי מודל הדומה לזה של פינלנד: דוברי עברית או ערבית המהוים מעל אחוז מסוים מהאוכלוסיה (למשל, 5% או 10%) במחוז נתון יהיו זכאים לקבל על־פי חוק שרותים ממשלתיים בשפתם. לכל מחוז תהיה עצמאות גדולה יותר בקביעת אפיו התרבותי, כך שאזורים ליברליים יותר יוכלו להרשות תחבורה ציבורית בשבת או מכירת בשר חזיר או מזון בלתי כשר אחר בתומם, ואזורים שמרניים יותר יוכלו לאסור אי מאלה (באופן דומה למצב הנוכחי, בו לרשויות מקומיות ישנה הזכות לאסור על מכירת בשחר חזיר בתחומן). באופן דומה, אזורים בהם ישנו אחוז גבוה של מהגרים מאזור מסוים יוכלו לקבל מימון המיועד לשימור תרבויותיהם – למשל, ה"יקים" בנהריה יקבלו תמיכה נוספת ביידישפיל, יהודי קוצ'ין ומומבאי בדימונה יקבלו תאטרון ב מלאיאלם או ב מראטהי, ואזורים בהם יש אחוזים גבוהים של יוצאי תימן ומרוקו יקבלו תאטראות בניבים שלהם, בעוד ערבים יקבלו יותר תמיכה בתרבות האזורית שלהם. פרוש הדבר הוא שליהודים תהיה האוטונומיה לשליטה עצמית ולשמור על זהות יהודית במדינה בה עברית היא השפה המדוברת ביותר, בעוד הערבים בא״י יזכו לא רק לקים את תרבותם בשלום אלא גם השפעה חזקה על שלטונם העצמי. אף צד לא יזכה ל־100% שליטה על א״י, אלא לשליטה משותפת.
הרשויות המקומיות תחולקנה לפי הסכם שיערך במועצה בה מספר חבריה היהודים והערבים יהיה זהה, על־מנת למנוע חלוקה בלתי־הוגנת המספקת יתרון פוליטי לאחד הצדדים. השטחים הפלסטינים ישולבו כמובן במדינה החדשה, אך יקבלו את הזכות לשמור על מצב אוטונומי למחצה, הכולל מדיניות הגירה יחודית, אם תושביהם ירצו בכך, באופן דומה למעמד של קויבק. מנהיגי הרשות, ובכלל זה חברי ממשלה ופרלמנט, יכללו בתוך הממשלה והפרלמנט הישראלים באופן שיקבע בשיחות דו־צדדיות, ותשמר להן הזכות להתמודד לתפקידים פולטיים בבחירות שלאחר מכן. כל אנשי הצבא משני הצדדים, ובכלל זה דמויות פוליטיות בעלות סמכות על הכחות המזוינים, יעברו חקירה יסודית בידי ועדות בהן תהינה נציגות משני הצדדים לשם חשיפת כל פשע מלחמה אותו יתכן והם בצעו בעבר; כל מעשה אשר נקבע בידי הועדה כי הוא אכן מהוה פשע מלחמה עליו לא דיווח הנחקר יהוה עילה למשפט בעוון פשעי מלחמה ולאיסור תמידי על החזקת משרה מדינית או צבאית בעתיד, בעוד פשעים שדווחו באופן חפשי יקבלו עונשים מומתקים אם בכלל, באופן דומה לנעשה בפולין לאחר הקומוניזם.
אך ראשית כל, בימים אלה, שני הצדדים יתיחסו לשבוייהם באופן אנושי ויתאמצו בכנות להניאם מאמונותיהם האלימות לשם גיוסם לקידום שלום דו־צדדי באמצעות מו״מ, לפי ההצלחה הקודמת שהוצגה בצפון אירלנד בבריטניה, מקרה מבחן המדגים את חשיבותו של צעד זה.
בטוחני כי פשרה שכזו, בהסתמך על הצלחות בעבר ובהיותה מספקת עבור שני הצדדים חלק ניכר משאיפותיהם, תהוה הצלחה לאחר תקופה התחלתית של מתיחויות נפיצות.
חד יומא...
| |
On MRAs and feminists
Ever since the Isla Vista shootings I’ve been intending to write a post on this issue, but hadn’t gotten around to it. Now I have.
Basically, I’d like to offer some perspective, my own two cents, as to why people like Rodger appear. It seems to me that Rodger equated other men with his bullies. He’d been bullied for years, partially as a result of his own actions―he would often act obnoxiously and pick fights for the sole purpose of garnering attention, feeling that negative attention was better than none―and, I presume, developed a deeply negative view of women because they preferred to associate with the kind of people who bullied him rather than with him.
I don’t think this is too outlandish a view: Western (particularly modern Western) society has conditioned women and girls to expect men to be aggressive in their pursuit of them. I once came across a post here on Israblog (I think it was recommended by the editors, actually) about a young woman who politely turned down a young man who was making a pass at her, and while he accepted it gracefully, her friend barged in, insisting she was interested and simply pretending not to be, and started to dictate her number to him. After she protested angrily, her friend was genuinely confused, believing that had she actually not wanted him, she would have rejected him aggressively. In another instance, my ex-boyfriend Jón attributed the success of the Twilight series to women’s desire to be dominated, and claimed it was not misogynistic because it was true (and he’d been with a fair share of girls before me, despite not being conventionally attractive at all). I’ve come across women and girls who expect their men to take the initiative, if not, as one Israblogger put it, ‘be a bit of a misogynist’, and read cues instead of explicitly asking consent.
This is also, I believe, a vital source of the contention many people have with generalisations used by SJWs about cisgender, heterosexual, white men (‘not all men’), even if they’re used purely for rhetorics: generalising men as being bullies enfuriates many victims of bullying, who react first and foremost to being lumped together with their oppressors. Emphasis on a gender divide may be a contributing factor to the formation of the MRA movement, who adopt this divide but place the blame for society’s ills on the opposite gender (if one were to adopt a binary gender paradigm, if only for the sake of convenience). This does not mean that reaction would not have taken place had different rhetorics been used, but it definitely did contribute to its formation in this form. (Actually, scratch that. I think using ‘too many men’ instead of ‘men’ could have saved us all a lot of trouble.)
My point is, this issue seems somewhat more complicated than individual MRAs being, as SJWs have started saying recently, massive ‘ shitlords’, but rather a more complicated, systematic flaw in society, although Rodger was a massive shitlord whose racism and misogyny went far and beyond anything that his biography could have explained. What I do agree about with SJWs about Rodger can be summed up neatly thus: I need feminism because most disapproving comments made about Elliot Rodger were about his status as a beta male rather than his rampant bigotry. While I do admit some of the jokes were funny (‘ What’s the difference between Elliot Rodger and an egg?’), and I even made one myself (‘It’s funny how his name was Rodger and he went crazy because he couldn’t’), and the comments in support of his actions were few and far between and received a lot of scorn (what feminists often ignore in this context is that violence by men against women is actually regarded as bottom-of-the-barrel behaviour in most modern Western societies while the opposite is often praised, as any experiment done on What Would You Do? has repeatedly confirmed), most comments I did see either mocked his beta male status, lamented that he never dared to approach a girl himself, or expressed puzzlement at him being single as he was fairly attractive (as a bisexual, I admit he was far from ugly), but comments about women and girls fearing for their lives after this incident were almost as rare as the comments commending him. Similarly, I’ve seen mocking remarks about militant atheists’ condescending (and often classist) attitude towards religion and religious people. What these people seem to overlook is that atheists are a minority in the world today, and in some places can actually be a threat to your well-being, including in the West (in the U.S. south, for instance), not to mentions some places outside the Western world, such as Bangladesh. I’ve seen a boastful Facebook post once by a young man about how he’d punched someone for saying they do not believe in Jesus, and his friends’ applauding reactions. I myself have been physically abused and threatened with mroe physical abuse when I expressed maltheistic views as early as sixth grade. They take pride in standing up to the oppressive view (and active oppression) of their society, and if you live somewhere where people who espouse atheist views and a generally very liberal society, you ought to check your fucking privilege. Same goes for when you criticise classism in regard to artistic taste and overlook its use as a defence mechanism, a refuge, something to cling onto for one to feel superior over their bullies and have a sense of self-worth (something I can attest to first hand). (Obviously, this does not extend to classism used to reinforce an oppressive caste system). So next time you see a condescending militant atheist posing for a photo wearing a waistcoast and holding a glass of wine, talking about his superior intellect over theists and speaking highly of the merits of ‘class’ and deriding feminism, be aware that he’s a product of something more than simple poor character.
Unum diem...
| |
כבשת הרש
לאור חג הפועלים הממשמש ובא הבא עלינו לטובה, אני מפרסם שיר שכתבתי לפני כשנה וחצי, בין היתר בהשראת משה סילמן ובאופן כללי על האופן שבו המעמד הבינוני־גבוה מעלה מסתכל על העניים, בארץ ובאופן כללי. התכונתי לתת אותו למישהו להלחין ולבצע, אבל זה לא יצא לפועל; השיר הזה מבחינתי הוא עכשיו up for grabs, כל עוד הקרדיט שמגיע לי נשמר.
כבשת הרש
הם לקחו לו אותה, שדדו ונגמר.
הוא ראה: בלי בררה היא הולכת.
”מה עוד יש לי עכשיו? מה עכשיו?” הוא אמר,
בדמעה מתגלגלת על לחי.
מפצעים שקבל אז – רק חלק הגליד,
והשאר לפחות, טוב, נקרש.
”כבשה יקרה, איפה את? תגלי!”
הוא בוכה ורועד, אותו רש.
ועדין, ברגע של קור וצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא,
ובו לא יבעטו עוד בזה הכדור
ואנשי כל הארץ, מכל הקצוות
את זורקי הכדור הם יבואו לשבות –
ואתה וכבשה תתאחדו.
רק יום חורף קשה במיוחד זה דרש,
כשחסר לו הצמר שלה;
משהו זע בו, ושוב לא חזר בו, ברש,
ונשבר לו: סכין הוא שלף
ויצא. עצמותיו מנקמה בוערות,
פרצופו היה בלתי־מצודד –
ובן־לילה פתאום זעקו כותרות
על אותו איש, הרש־השודד.
מדי פעם, עדין, בקור ובצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
מה גרם לו לשדוד? רק כי אין לו בררה?
סתם שנא כי נמאס מהכל?
ובעצם, טוב, מה זה משנה ”מה קרה”,
ולא ”למה סחב כזה עול”?
כשכולנו חולקים תודעה אחידה
דם מגליד – לא, הוא לא רק נקרש.
תפקידו מסתים, כן, לזה הוא מודע...
כי נמאס לשומעים מהרש.
ואולי גם אתם, ביום קור וצמא,
תעצרו שוב פתאום, ובת־קול תִשמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
An Cat Duḃ, 8.10.2012
חד יומא...
| |
Hebrew post – למה יפן?
אמרתי בתגובה לפוסט הזה של יוסי גורביץ שאני מתכון לעבור ליפן עם סיום התואר. התפתח וכוח עם מגיבים אחרים, במהלכו מישהו צין שביפן יש קסנופוביה, מיזוגניה, חלוקה למעמדות ומוזרויות באופן כללי ביפן; התגובה שלי אפוא היתה מספיק ארוכה ומופורטת כדי להכנס לבלוג הזה. אם כן: המאפינים השליליים האלה קימים, זה נכון, אבל הם קימים גם בארץ; אמנם ברמה פחות ניכרת, אבל קימת ועוד איך.
לגבי קסנופוביה: ברגע שמכירים אותך אישית הקסנופוביה נוטה להעלם. ביחוד אם יש לך שליטה טובה בשפה. מה גם שזה תלוי איפה אתה נמצא ועם מי אתה מדבר. גם אם לא, התפישה הזו של ”אאוטסיידר” לא מלווה באיבה עמוקה כמו בארץ, ויש נטיה לגלות סלחנות כלפי זרים שלא מעורים בכללי הנימוס היפניים.
לגבי מיזוגניה: כן, זה נכון שיש פערים מגדריים עמוקים בחברה היפנית, אבל בניגוד לישראל, עושה רושם שהמגמה שם הפוכה ומשתדלים לעודד שויון מגדרי כמה שאפשר. חוץ מזה, צריך לזכור שמערביים נוטים ליחס מעמד נחות לעקרות בית (ומיזוגניה כפועל יוצא מכך), אבל מבחינת היפנים העיסוק הזה בד"כ נתפש כחשוב מאין כמוהו.
לגבי מעמדות: טוב, במדד הזה ישראל לוקחת. אני מאוד אוהב את הגישה האגליטרית שיש בארץ, את הפמיליאריות שבה אפשר לדבר עם מרצים ומעסיקים, אבל זה יחסית בקטנה.
עוד דבר שצריך לזכור זה שמערביים נוטים ליחס כל מיני תכונות מופלאות ללא־מערביים תוך התעלמות ניכרת מהמאפינים שלהם עצמם: מיחסים ליפנים ולהודים איזו רוחניות נאצלת מול החומריות המערבית, תוך התעלמות בוטה מההיסטוריה החומרית של שתיהן ומשפע המנזרים והתרבות הרוחנית המערבית בכללי, ומיחסים ליפן חבה למוזרויות כשבתכל׳ס פשוט מנפחים מעבר לכל פרופורציה או תופעות שולים שנראות גם ליפנים כמוזרות, או דברים שלא יחודיים להם או סתם פיקציות תוך התעלמות בוטה מתופעות כאלה במערב שנוטות להופיע באתרים מסוג 4chan ו־Encyclopædia Dramatica. מעבר לזה, אני חושב שרוב ההבדלים כביכול בין יפנים ללא־יפנים מאוד תלויי מעמד: ישראלים מדברים על כמה שיפן נקיה וכמה שאנשים שם מנומסים, אבל זה כי הם באים בתור תירים ולא רואים את שכונות העוני – כשאני הייתי שם בקרתי בין היתר ברובע אואנו בטוקיו, שנראה בערך כמו דרום תל־אביב אבל בענק, ונתקלתי שם במישהו שעשן סיגריה תוך רכיבה על אופנים ופשוט זרק את בדל הסיגריה הגמורה לרחוב כשהוא סים – ובתור מקומיים הם מתעלמים מהמקומות ה”יוקרתיים” בארץ – השכונות הטובות של רעננה, ת״א וירושלים, למשל.
בשורה התחתונה, סדנא דארעא חד הוא, ואם ביפן היתה דת רעילה כמו היהדות האורתודוקסית ומצב מלחמתי בלתי פוסק כמו בארץ והמצב הכלכלי שלהם היה מחריד כמו בארץ, הם היו מתנהגים כמו ישראלים, ותכל׳ס ישראל הולכת לאטה למקום שבו יפן היתה בסוף תקופת אדו\תקופת מייג׳י עד סוף מלחה״ע II בערך. אבל ישראל הולכת ודוהרת לכוון הזה: אמנם החילונים הולכים ונהיים יותר חילוניים וככל הנראה מדברים היום במערכת החינוך החילונית יותר על שויון זכויות לערבים, למשל, ועל כל המקומות שבהם יש לתנ״ך פאק רציני באמינות לפי המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והארכאולוגי, אבל החילונים הולכים ומתמעטים ככל שהפרנויה והעדר הגדרה עצמית אחרת הולכים ומחמירים; יפן, לעומתה, הולכת ומשתפרת בהיבט הכללי.
אגב, מה שהכי אהבתי כשהייתי ביפן, מבחינת האנשים שם, היתה שהתפישה של עצמם כחלק מחברה באופן כללי, הבנה שהם לא חיים בואקום וחושבים כל הזמן על איך המעשים שלהם משפיעים על הזולת, הובילה ליחס בין אישי הרבה יותר נינוח וחיובי. לא היתה האוירה הנוראית שאני נתקל בה כל הזמן בארץ של ”כל דאלים גבר”.
מעבר לזה, המנטליות שלהם באופן כללי מאוד מזכירה מנטליות של אנשים עם אספרגר, מכל מיני בחינות (יש להם את אחוז האנשים עם אספרגר הכי גבוה מבין המדינות המפותחות), וזה מאוד מדבר אלי, כי לי יש אספרגר בעצמי. כשהייתי שם הרגשתי שאני יכול להתחבר למנטליות ברמה שמערביים אחרים לא יכולים.
חוץ מזה, יפנית מאפשרת הרבה יותר חפשיות במגדור השפה בהשואה לעברית, שדורשת התאמה בינרית ברמה הדקדוקית ולא רק הפרגמטית. בתור ג׳נדרקויר, אני רואה יתרון משמעותי בחופש לדבר בשפה כזו, שבה אני לא חיב לפרט אם יש לי בן־זוג או בת־זוג ולהשתמש פשוט במלה ”koibito 恋人” (מלולית ”אדם־אהבה”, שזה בטוי הרבה יותר נוח ומכליל גם פוליאמורים בהשואה ל־”significant other” באנגלית), ולא לפרט אם אני מדבר על ”היא” או ”הוא” אלא להשתמש בבטוי המקובל והניטרלי ”anó hito あの人” (מלולית ”הבן־אדם ההוא”, מונח הרבה יותר שגור מאשר ”they” השנוי במחלוקת שאני משתמש בו באנגלית). כשאני רוצה לבטא הזדהות מגדרית אני יכול לעבור בין גרסאות שונות לכנוי גוף ראשון מ־ore 俺 הגברי במובהק דרך bóku 僕 הגברי\טומבוי המנומס יותר ל־atashi あたし הנשי במובהק. יהיו מי שירימו גבה, אבל ה”שגיאה” תהיה רק ברמה הפרגמטית ולא הדקדוקית והמעבר יהיה לגיטימי לחלוטין במעגלים החברתיים שאני כנראה אתחבר אליהם, וירגיש לי (ומרגיש לי היום) הרבה יותר טבעי מאשר מעבר ללשון נקבה בעברית.
עם זאת, היו דברים שלא אהבתי בחברה היפנית כשבקרתי שם. הייתי שם כשקרה הטבח בברנוער, ואחד המארחים שלנו, בן אדם מאוד סימפטי בסה״כ, שמע במקרה על הסיפור ברדיו וסיפר לי מה קרה (בצורה משובשת להפליא: לדבריו, היתה אסיפה של הומוסקסואלים שפרצו אליה קבוצה של דוסים, פרצה תגרה ושלושה ילדים מתו), והפטיר: ”ביפן זה לא היה קורה, יפן היא מדינה שלוה.” (מישהו כנראה לא שמע על אום שינריקיו...) בשיעור יפנית באוניברסיטה שנה שעברה המורה אמרה על קטע שכתבתי, על איך שאפשר לראות את המכנה המשותף של בני האדם כשלומדים בלשנות מודרנית (כי השאיפה של המחקר היום היא למצוא מה משותף לכל השפות באופן כללי), משהו בסגנון: ”אתה אומר שכולם אותו דבר בעקרון, אבל פה בארץ לא מלמדים על אבולוציה, מלמדים על בריאת העולם ועל אדם וחוה, וביפן זה לא ככה.” עניתי לה שכשבודקים למשל את התגובות שמקבלת מהדורה אקראית של ה קוג׳יקי באמזון היפני נתקלים באמירות כגון ”היפנים צריכים לדעת מאיפה הם באו”, ככה שבתכל׳ס אנשים כאלה יש בכל מקום. עכשיו יש להם בכלל בעיה בגלל שינזו אבה המטונף, המקבילה היפנית של ביבי, וגל הלאומנות שבא בעקבותיו, אבל אני חושב שהוא יעבור בתכל׳ס – זו תופעה זמנית שנובעת מהעליה של בני דורו לשלטון. אבל בתמונה הכללית, היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר, ביחוד בהשואה לישראל. בהשואה למקומות אחרים (קנדה ואיסלנד בעקר), אולי לא; כרגע אני שואף לעבור ליפן, ואולי בהמשך ”לשפר תנאים”. כשיגיע הגשר, אחצה אותו.
חד יומא...
| |
More on oppression and privilege
Last Saturday I had the unnerving opportunity of bringing my four-pronged division to the test before two fully-privileged people: my father and brother. They are both straight, cisgender males whose mother tongue is Hebrew, and completely white-passing. (My grandmother on my father’s side, whose parents came from Ukraine, looks quite Asian, which I strongly believe is the result of Tatar or Altaic heritage; my father, being the eldest of three sons, does not look Asian in the least, but his middle brother has Asian-looking eyes, and the youngest has olive-ish skin; my brother and I have slightly almond-ish eyes, which often makes people think I’m part-Japanese when they hear I speak the language.)
I brought up, à propos of nothing, that Ellen Page had come out. I really love Page’s work and pretty much squee’d like a fangirl when I heard about it, so I asked them if they’d heard about it. First off, they were irritated by my apparently implied assumption that they’d know who Page was (the latest reference I could give was ‘the girl from Juno’, although I was much more impressed with her work in Hard Candy), and by my assumption that they could have come across on the popular Israeli portals Walla! or YNet, finding it rather far-fetched (apparently, I have a tendency to overestimate what ‘common knowledge’ includes; just a few months ago I was shocked to discover the names Homer, Virgil, and Ovid are not to be assumed to be included in this category).\
Then they started talking about how pointless this information was, my father repeatedly claiming he doesn’t care with whom people sleep, and all this ‘commotion’ around this is just plain counter-productive. It took me repeated attempts, while my brother was constantly groaning about it, to make him shut up for a second and so much as accept the possibility that there definitely is an issue (despite his interjections asserting the opposite, uttered repeatedly and loudly), that acting is a profession notorious for being difficult for GSRM people (yes, I brought up race, which made them dismiss my claims even further), and that damn straight representation is important―the whole controversy regarding the lack of representation of non-Ashkenazi Jews (and, previously and currently, the lack of representation of women) on the upcoming banknotes was there for a reason. He kept insisting that the whole ‘commotion’ ( e.g. the Pride Parade; I had to explain, not at all for the first time, that it was not half as provocative as the media likes to show, and I should know―unlike him, I had actually attended one last June) was counter-productive and that obviously it would be harder for someone who ‘flaunts their sexuality’ to get work as they’d be seen as provocators; I tried to explain that I was not even talking about provocative displays, but so much as mentioning a boyfriend when everyone in the office is talking about their girlfriends (I wasn’t even talking about saying ‘Interested in [same sex]’ or a non-cis gender identity on Facebook, as even some cisgender heterosexual people don’t bother giving that information), which I doubt made any impact. It was incredibly hard for me to explain that it’s important for all the GSRM teenagers who might otherwise commit suicide (the suicide rates among GSM teens are abysmal), amidst all the silencing, and I struggled to explain what they really cared about ultimately: how this could influence me, and, more importantly, how it could influence them. It was a long, loud, circular argument I had to have with two people who seemed to refuse to reach any other conclusion save their presupposed one. They finally decided this was getting nowhere, so I retired to my brother’s and my room, finally understanding why GSRM people hate white, straight, and cisgender people the way they do; I’ve had very few encounters with NTs so incredibly stubborn they refused to understand my ‘when in Rome’ attitude towards NT behaviour, insisting instead that by clinging to the ‘Asperger’s label’ I would ‘never fit in’.
My father followed me into the room, continuing the argument there. He claimed that I was overstating the scale of the problems GSRM people face in the media, citing the famous black and gay actors in the mass media (primarily Ellen DeGeneres), and claimed that anyway, mass media wasn’t all that influential as people claim it to be, citing himself as an example (which, in retrospect, sounds incredibly ironic, given his unwavering conviction that Pride Parades were all gaudy, provocative, and disruptive, unlike, apparently, practically every large-scale demonstration in Israel ever, or at least in the past few years). It took tremendous efforts to get him to understand that it does fucking matter, even to me personally: I can’t get married in this country to a male, which he said wasn’t much of an obstacle as I could fly abroad (yes, Israel recognises civil marriage, including same-sex ones, performed abroad, but somehow it didn’t register that this is very much a hassle straight people don’t face―even straight couples who want to have a civil marriage need only to fly to nearby Cyprus, while a same-sex couple needs to fly across the fucking Atlantic, but I chose not to pursue this point), and that if I wanted to move in with my hypothetical significant other, if I showed up with a girlfriend I’d be greeted warmly, while if I showed up with a boyfriend I’d be much more likely to be rejected. To that he asked why anyone has to know, which I pointed out was a ridiculous question―of course it’s a boyfriend I’d be moving in with, what else could he be? Besides, why would I have to hide, while a heterosexual couple would not?
My brother, who was groaning about the loud argument while he was trying to do his math homework (it sounds petty, but he takes 5 units of math for his bagrut, which requires rigorous practice, and he takes it very seriously), came to weigh in, asking what the whole argument really was about. He tried to calm me down and analyse the situation, pointing out that neither of them actually cared in particular about this subject, which they don’t see as particularly relevant to them―the whole suicidal teens issue was far removed from them. I tried to point out that they should care even on the level of very basic empathy; when they tried to point out they had a limited capacity for empathy, having many other issues to attend to in their daily lives (my father, in particular, pointed out, ‘I care a lot more about divorced fathers,’ being a divorced father himself and friends with many divorced fathers who were treated poorly during and after their divorce; I said that if he mentioned a legal victory for divorced fathers, I’d empathise and share his contentedness), so I clarified I was talking about an expression as simple as watching an atrocity on the news and saying, ‘Oh, that‘s awful.’ My brother insisted that their strong reaction was due to my (repeated) assumption that something that was not common knowledge was so, which I flat-out rejected based on their unusually strong reaction, in particular to the contents of what I was saying and not the manner in which I said it. I would have been fine if it were just the manner they had issues with (to some extent; quite often they, and particularly my brother, are very irritated when I find out they have no knowledge of something that is a firm pillar of human culture, in particular Western culture, even if I don’t make a fuss and assume an error of judgement solely on my part), but their ‘everything is fine if we say it is and we don’t care if it isn’t after all’ attitude horrified and enraged me. Ultimately, after constantly pointing out that while it’s very nice that they don’t care about the issue (even though they seem to certainly do, or at least my father does, given how low he set the line between legitimate expression and ‘provocation’), it doesn’t change the fact that those are very significant issues for a lot of people. I even managed to explain that GSRM people definitely are discriminated against in the acting industry: open auditions are hardly ever open (when no race is specified, it really means the producers are looking for someone white), and white-washing is done much more frequently and with far less controversy in adaptations as opposed to when the opposite happens (I didn’t even get to bring up the most problematic issue of Monochrome Casting), and, after about an hour of constant arguing, having finally made this (in part) a personal issue of them refusing to listen to me, I managed to get my message across. My father reassured me that they weren’t trying to ignore me and went to sleep; my brother and I continued to discuss the issue. I brought up an earlier talk I had with him and my father, during which I explained to them what non-binary genders were and the very basics of the division of sex, gender, and sexual orientation, the history of the notorious sissy villain character (personally, I think many instances of the ‘sissy villain’ are, in fact, once again, a class issue, creating a contrast between the down-to-earth, rough, independent, manly, ‘all-American’ hero and the villain with the ‘refined’ upper class mannerisms that is so engrained into American culture, but that’s another issue), and we discussed the Pride Parade and other displays of GSRM-ness; he insisted that a lot of gay men deliberately ‘exaggerate’ their campness (I insisted that it’s very likely they just like it that way, they were somewhat incredulous, and we left it at that), and when I insisted that he give me examples he could only think of one kid he knew, who is very flamboyantly effeminate. I pointed out that this goes to show just how lacking his familiarity with the GSRM community is, as most gay men actually want to ‘amp up’ their masculinity and be very aversive towards camp gay men. He asked what he could do about the issues I pointed out, and I pointed out the most basic things he can do, such as boycott films and such that he knows treat women and GSRM people like shit, show support to GSRM people around him, and, on a more advanced level, he could donate money or attend protests. He asked me if what he was doing now was not enough―he’s a guide in a youth movement (roughly the equivalent of a Scout leader) and often goes to great lengths to help the kids he mentors, and there’s a limit to what he can do―and I said what he was doing was wonderful, and I took that into account when I decided to point out only the most basic things he can do (or even avoid doing). I even pointed out that this could actually be a good theme for a session with his youth movement. After that I went back to what I was doing and he went back to the living room study a little more. Then it hit me that I forgot to point out one of the main reasons he should care. I came up to him and said that aside from the prospect of having a GS(R?)M child in the future, he could never tell when he might become the oppressed group in the future, pointing out Martin Niemöller’s famous poem. I mentioned only the first line, and he got upset that I was ‘doing it again’ and that he had no idea what that poem was; after the initial shock, I recited it for him and went back to our room. Before this happened, despite my decisively and vehemently negative views of the trip to Poland (note: the language I used back then was the result of profound frustration with aspects of Jewish Israeli culture I was perpetually exposed to and my youth; I still find these aspects enfuriating, but fortunately I’m a student in TAU now, meaning I’m usually in a far more sanity-friendly environment), I was still of the opinion that he should go, as he was adamant on going for ideological reasons, and I wanted to see him stand by those ideals; now, however, I am vehemently against him going, realising that if they didn’t so much as teach them this immensely famous poem in class, there is no fucking way in Hel they wouldn’t try to brainwash him into the kind of (usually mostly unfounded) paranoia privileged people have and turn from a privileged person to an active oppressor, even if on a small scale. So yeah, I managed to raise awareness. But for fuck’s sake, it should not be this hard.
Last Monday a group of young men and women in their 20s-ish were sitting around the plaza in front of TAU. I approached them and said, ‘Considering the number of blonds here [almost all of them, if not all of them, were blond or at least sandy], I suppose you’re from somewhere in Scandinavia...?’ hoping to practice my... well, some language. It turned out I was correct; they were from Denmark, and I struck up a conversation with a group of men among them using the little bit of Danish I had learned from learning Swedish, watching Borgen, and making the necessary alterations.
It turned out they were part of a Bible study group; I asked which denomination they were from, and they said they mostly varied, but were predominantly Lutheran. I said I like how liberal the European Lutherans are, compared to their American counterparts, as the former for instance, allow same-sex marriage while the latter do not (not being well-versed in the intricate minutiæ of the Lutheran faith, that was the one example I could think of, and it turns out my data was outdated). The one person among them who did most of the talking laughed in slight embarrassment and said that while this is the official position of the Church of Denmark, he was not so convinced that it was such a good idea. At that point, I thought, ‘Alright, they’re fair game now,’ and said they should pay a visit to the department for Old Testament studies in the university and hear what they have to say about the issue, and began to point out all of the faults in their faith: the rampant plagiarism from Mid-Eastern religions (in fact, the academic consensus is that Yahweh was just another Semitic pagan god who had a particularly influential cult); the discrepancies between the philological, chronological strata of the text as opposed to its own position on when it was written―the most glaring examples are the presence and lack of provisions for the well-being of the Leviites, who were priests in various temples scattered around Palestine who lost their jobs once the worshipping was concentrated in Jerusalem during the Two Kingdoms era, in two different books in the Pentateuch, which is why the academic consensus is that this is evidence that the books were written during two separate periods during that era, several centuries after the Wandering in the Desert, when they were allegedly written, and that the oldest book in the Old Testament was actually Judges (I could have given a specific example I like in particular, namely the development of the word asher אֲשֶׁר, meaning ‘in the place where’ in Judges and ‘that, which’ later on, based on Guy Deutscher’s fantastic book The Unfolding of Language in its expanded Hebrew edition, but I assumed they didn’t speak the language); and the glaringly obvious hole in the assumption that Yahweh is an omnibenevolent, omnipotent, transcendental god who cares deeply for the poor, that somehow obscure and downright horrifying laws such as ‘if a woman accidentally touches the scrotum of a man while he’s fighting with another man, cut her hand off’ before ‘teach the poor math and geometry so that they can keep track of their finances and measure their own fields’.
He said he’d never heard of all of this before and asked if I subscribe to these beliefs, and I assured him that I did; he wanted to discuss this more, but alas, we both had to go, so I gave them this blog address, shook their hands, and dashed off.
I really, really hope this incident caused one more cisgender heterosexual white European male to realise he does not have any right to arbitrarily deny rights to another group, as he has no grounds to do so. All in all, I feel I’ve done good.
Last Tuesday I attended a screening of a documentary film about the Falun Gong’s tortures at the hands of the PRC regime, followed by a few lectures on the subject, held at TAU. The subject matter itself was obviously utterly horrifying, but that’s not what I’m going to discuss, but rather MK Moshe Feiglin giving an enfuriating speech after the documentary was over and leaving without Q&A or even staying for the lectures. He talked at length about the importance of freedom, in particular within Judaism, that prompted him to raise his voice in protest against the ghastly atrocities in the PRC, despite the massive damage that Israel might suffer for having their ties with it ruined. He went on to talk about how he was trying to promote liberalism in the Israeli political arena, and how the Old Testament was the foundation of the ideas of freedom that inspired the American Revolution and apparently whatever bullshit that happened to cross his mind at the time. All this despite the fact that he’d proudly exclaimed in a newspaper article that he was a ‘proud homophobe’ (even after meeting some GSM representatives), that his primary concern was with the rectification of Jewish law in the state (the whole ‘libertarianism’ bullshit is a fairly recent publicity stunt; I still have the fliers from his movement from before the ‘switch’ to prove it), that he’s part of the coalition, no, part of the party leading the coalition that willingly maintains ties with China for purely economic reasons despite the fact that the Bank of China financed terrorist attacks, and that the Old Testament hardly talks about freedom at all―as a matter of fact, the Founding Fathers were mostly atheists, agnostic, or deists, and the U.S. Constitution and Bill of Rights were likely inspired by European precedents and the Iroquois Constitution. Being unable to say anything (although I wish I had heckled anyway), I laughed in his face from the audience and pointed out the bullshit he was saying to my friends sitting around me. When this arsehole gets his head out of his arse and puts his money where his mouth is, namely by quitting the party he’s in in favour of founding a new one and support separation of religion and state and same-sex marriage (or, y’know, just join the fucking Green Leaf Party)―only then will I have a shred of respect for him. Until then, he’s just another arsehole yearning for more privilege and an active oppressor.
Having read a lot of the Tumblr blog For Lack of a Better World in the past month or so, I came to the conclusion that a lot of the discourse used there does not apply for Israel and other places. Aside from the issue of conscription and circumcision, there is also the issue that while Jews are the privileged people here, they have been very much oppressed elsewhere, making the whole privilege discourse more complicated; their primary oppressor in the collective memory was Germany, and, unlike slavery, ended only 69 years ago and there are still people around who remember it, but, unlike the U.S., Germany has done everything in its power to compensate the Jews (it has even stayed silent when it most certainly should have said something for years and years, for fear of being branded as anti-Semetic again), and most of the oppressors are long gone, making the historic context that is very much relevant for African-Americans mostly void for Israelis; the primary oppressed ethnic group in Israel, the Arabs, have proven themselves to be violently dangerous to Jews in Palestine in the past (and not-so-distant past), further complicating the whole privilege discourse; and much of the historic load assigned to brownface and cultural reappropriation has been gravely missing in Israeli culture. A similar case can actually be made for Japan, with a very, very low percentage of foreigners and no historic background regarding Western forms of racism, and in other fields.
Nevertheless, there most definitely are points in which these issues are relevant everywhere, and I shall continue to immerse myself in this eye-opening discourse.
So here’s to the swift end of the patriarchy.
Unum diem...
| |
לאור מותו של ספי
לשיר לפי המנגינה של פזמון הסיום מ”ניקוי ראש”.
(הבהרה: נא לא לקחת את השיר כלעג לריבלין עצמו או לימנים באופן כללי. אני לא מסכים עם השקפת העולם הימנית, אבל אני מסוגל לכבד מביניהם את אלה המסוגלים לנמק את דעותיהם מבלי להסתמך על טעונים דתיים ו\או על גזענות. את ריבלין לא היתה לי הזדמנות להכיר, אם כי מאוד אהבתי אותו ב”ניקוי ראש”. היה לו קול מדהים אז שמאוד אכזב להבין מה הוא אבד בערוב ימיו. כתבתי את השיר במחשבה שהוא עצמו היה צוחק ממנו.)
זהו זה, רבותי, גמרנו,
אחרי כיובל ומחצית:
הסוף בא לפרופגנדה
שאת האזור עוד תצית;
נשיאנו ישן בשקט –
לא יבקרוהו עוד בלי הגיון;
כי יצא הליצן ממועצת העיר
של ראשון לציון.
תומכם של יורשי האצ״ל
אורות על במה לא ידליק,
לא יוכל עוד לשאת שום נשק:
מחביתוש סולק כבר הסליק.
הנה גם ביתו של פיסטוק
מכל חתרנות נוקה:
בעליו כבר איננו בשום מעמד עוד
לשמור על זכות השתיקה.
כי הנה ספי ריבלין סוף־סוף כבר נפטר,
הו, כמה יפה יהיה המחר,
הו, כמה יפה וכמה נהדר,
כי הנה ספי ריבלין כבר מת ונקבר!
ארצ׳י בנקר וגם מיסטר בין על מרקע
לא ידברו בלשון העברית אף דקה;
ילדים צעירים לא יטעו בקולו
של אותו המסית האומר ”כן ולא” –
אך, אבוי! הוא אינו, אך דאג להותיר
לץ יורש, לץ רועש – שמו חצרוני אמיר!
גם בטאון לפשיסטים, מפליא באונו –
לשם מה ספי ריבלין, אם שלדון ישנו?
כי הנה ספי ריבלין…
ילדים עוללים בשמחה כבר צורחים:
”במכולת של דודלי יש רק מצרכים!
נתעוררה יחדיו לעולם מאוזן
כשבקיוסק בבית־ספר כבר אין אדריאן;
לא תהא דאגה עוד יומם וגם ליל
מבדרן התומך בימין משתולל:
טלויזיה נדליקה, נצפה בדממה
בבידור איכותי, בבידור ברמה.”
כי הנה ספי ריבלין…
חד יומא…
| |
So who just died? A guide for confused non-Israelis who heard the Israeli Frank Sinatra just passed
For some peculiar reason the English-speaking media, both foreign and domestic, reported that the ‘Israeli Frank Sinatra’ just died, and by that moniker they were referring to the recently departed Arik Einstein. To put things in perspective: no, Einstein was not Sinatra. He did not have widely known connections to organised crime, made entirely different music, and did not evoke such strong reactions, simulated or not. Also, he was known for being very, very reclusive. Honestly, I have no idea where this stupid comparison came from. A good analogy would be to imagine Mr. Rogers was a musician, to demonstrate how widely loved and uncontroversial he was (hardly anyone dares make any jokes about him now, same as even Seth McFarlane was deeply remorseful for his cruel joke about Rogers); also, there were some rumours about how Einstein and the famous group of musicians/actors were a very decadent group who, among other things, molested young girls (Einstein himself probably had nothing to do with it, but his close friend Uri Zohar was notorious for his shocking behaviour bordering on sexual assault and rape), although these were based mostly on wild speculation and hearsay (except Zohar, who was known back in the day for his habit of smacking random girls in the arse when he was in the army), similarly to the rampant rumours about Rogers being a vicious killer during the Vietnam war and/or a child molester. In other news, famed comic actor Sefi Rivlin is hospitalised. His condition is severe; there was even a statement issued on the media saying he already passed away as well, which was quickly taken back. Unlike Einstein, Rivlin was first and foremost an actor (although he had a wonderful voice, he didn’t work as a musician per se) who appeared mostly on stage before he lost his voice to cancer, and was more controversial, taking an active interest in politics, first in the far left (by 1970s’ Israel’s standards) satirical revue Nikuy Rosh, and later as a staunch supporter of the right-wing Likud party: he told once how a woman on the street asked him if he was the one who appeared in a Likud campaign mocking the Likud’s main rival’s then-leader Shim‘on Peres for issuing self-contradicting statements, and once he assured her it was indeed him, she spat in his face. The whole issue with Rivlin’s imminent death being overshadowed by Einstein’s reminds me of the death of Osamu Tezuka, who died the same time as Emperor Hirohito; the media was busy covering the Emperor’s death and completely overlooked Tezuka’s, so the Japanese public was horrified to learn of the latter’s passing. And that was a brief guide to what’s going on. And now you know.
Unum diem... | |
Hebrew post – מה זה ”שמאל”? הגדרות יסודיות ושבירת מיתוסים בפוליטיקה הישראלית והעולמית
לאור המלחמה האחרונה ולאור הטוקבקים והוכוחים הבלתי־פוסקים בנושא מדיניות ומה לא באינטרנט שרק הולכים ומחריפים עם הזמן, הבנתי שהגיע הזמן להסביר להרבה יותר מדי אנשים כאן מה זה שמאל.
קודם כל, ההגדרות ”ימין” לעומת ”שמאל” הן מאוד בעיתיות. מקור ההגדרה הוא בפרלמנט הצרפתי מלפני הדחת המלך. לדברי ויקיפדיה: ”מקור המונחים ’ימין’ ו’שמאל’ הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא ’האסיפה הלאומית’, ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז׳ירונדינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.”
בימים אלה למונחים יש המון משמעויות בהתאם לסוגיה שאליה מחילים אותן. למשל כשמדובר בדת, השמאל בד״כ בעד נתוק הדת מהמדינה, בעוד הימין מתחלק לשני חלקים: יש מי שתומכים בשמירת צביון דתי מסורתי למדינה, ויש מי שמתנגדים להתערבות הדת במדינה ולהפך מתוך אמונה שהמדינה צריכה להתערב מה שפחות בחרויות הפרט. מכאן גם נובע (בד״כ) שימנים תומכים יותר במבנה משפחתי מערבי מודרני (בעל יותר מפרנס, אשה יותר עובד בבית, ילדים של שניהם) ושמאלנים פחות (חד־הוריים, חד־מיניים, לפעמים גם פוליאמוריים) כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, שני המחנות, תחת השמות ”מסיבת התה” (Tea Party) ו”בקתת העץ” (Log Cabin) בהתאמה, מהוים תנועות פוליטיות בתוך המפלגה הרפובליקנית בארה״ב, מה שהופך את ההצבעה לה לבעיתית מאוד (גם אצל הדמוקרטים יש בעיה דומה), אבל זה כבר נושא אחר. מעבר לכך יש גם את הנושא הכלכלי: הימין מעדיף קפיטליזם (שזה אומר פחות מסוי), השמאל מעדיף סוציאליזם (יותר מסוי, יותר שליטה של המדינה על אמצעי יצור וכו'); וכמובן, הנושא המדיני: הימין מעדיף יותר הסתגרות של כל לאום לכשעצמו, יותר דגש על הצבא, מדיניות הגירה יותר נוקשה, והשמאל בעד טשטוש הגבולות בין הלאומים השונים. תכל'ס ההגדרות האלה חסרות משמעות כמעט לחלוטין, כי אפשר למצוא אנשים שהם אנרכו־קפיטליסטים, או אנשים כמו עורכי עתון הוול סטריט ג'ורנל שמאמינים בגבולות פתוחים לצד מדיניות כלכלית קפיטליסטית, או איסלנדים (למשל) שמאמינים בהתנתקות מנאט״ו גם מטעמי התבדלות מדינית וגם מטעמים פציפיסטיים. וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדיניות סוציאליסטית (לעמים עד כדי קומוניזם) שתומכות במיליטריזם וברמות כאלה ואחרות של לאומנות או התנגדות לה (בריה״מ, ישראל תחת מפא״י וכו׳).
בארץ השיח הפוליטי סובב (או לפחות סבב עד המחאות החברתיות) סביב הנושא המדיני\בטחוני, בו ”שמאל” ו”ימין” מוגדרים בצורה מאוד פשוטה: השמאל תומך ביותר שיחות שלום ומוכן לותורים על שטחים מישראל בשביל להשיג שלום, הימין הרבה פחות (ולפעמים אפילו להפך). מעבר לזה, השמאל נותן דגש חזק בהרבה על זכויות אדם ודמוקרטיה מאשר הימיןף שנותן דגש על הזכות של לאום במדינתו לבטוי תרבותי; לכן השמאל יותר חשדן ובקורתי כלפי הקרבת זכויות אדם (חופש הבטוי, הזכות לפרטיות וכו') תמורת בטוי תרבותי לאומי (בארץ זה אומר ”חנוך לציונות”, שמוש ב”התקוה” כהמנון הלאומי וכו׳) אם לא לבדלנות אתנית (אסור על נשואין בין בני דתות שונות, אסור על אמוץ ילדים מדת אחרת אלא אם ממירים להם את הדת) וכח צבאי (שזה אומר בין היתר שהצבא מרסן את עצמו פחות כדי לתקוף יעד צבאי; שמוש בנוהל שכן הוא דוגמא אידאלית לזה).
עכשיו כמה מלים על הכלכלה הישראלית. מדינת ישראל, כידוע לכל מי שזוכר את הבגרות בהיסטוריה, התחילה כמדינה מאוד סוציאליסטית. הסוציאליזם היה אלמנט כ״כ חזק במדיניות של מפא״י, שכשאחד מחבריה קנה לעצמו וילה מהכסף שהוא הרויח בעצמו, הוא הודח מהמפלגה. המדיניות הזו שונתה בהמשך, קודם בשנות השמונים (לפי הדוגמה של רייגן) ואח״כ בצורה משמעותית יותר כשביבי עלה לשלטון. ביבי בקר בחריפות את המדיניות הסוציאליסטית שהמדינה הוקמה עליה ואמר שזו היתה טעות חריפה מצדו של בן־גוריון. עם זאת, מה שביבי אמץ לא היה קפיטליזם: הוא מממן התנחלויות, מעביר כסף לישיבות ולעסקנים, הוא נותן הקלות מס בעקר לעשירים (תודה לזהבה גלאון ששאלה את זה בכנסת וגלתה שבמאיון העליון של החברות בקושי משלמים מס חברות, וטוב שהיא שאלה פעמים, כי שקרו לה בפעם הראשונה), ועל הדרך הוא מעלה מסים על הדלק, על מוצרי יסוד ואת המע״מ, בצורה שפוגעת בראש ובראשונה בעניים. מה שיוצא מזה זה שהפערים הסוציו־אקונומיים בארץ הולכים וגדלים, מחירים בשמים, אבל מעבר לקו הירוק הרבה יותר זול (אפילו התפרסם טור בנושא ב”ישראל היום”, שמתנחל כתב בגאוה!), ורוב הכח הכלכלי בארץ נמצא בידים של 18 המשפחות העשירות בישראל ועוד כמה טייקונים (לפי דו״ח ה־OECD, הרכוזיות, כלומר רכוז ההון במדינה בידים מועטות, בארץ היא מהחריפות בעולם). לדידו של ביבי, המדיניות הזו נועדה לפתח בסופו של דבר את הכלכלה בארץ: העשירים מקימים עסקים כי לא לוקחים את הכסף שהם ישקיעו בעסקים, שבהם יעבדו אנשים פחות עניים ויצליחו להקים עסק משלהם, אם הם ישקיעו בעצמם (בקצור, ככה עובדת כלכלה קפיטליסטית). התמיכה ספציפית לעשירים היא כביכול כדי למנוע מהם לעזוב עם ההון העצום שלהם.
לא נכנס לוכוח לגבי המדיניות הכלכלית הזו (בין היתר כי הוא לעולם לא יגמר, בין היתר בגלל שהוא מחולק לשתי רמות, אידאולגי לגבי הכסף לצבא ולדתיים וכלכלי\אידאולוגי לגבי ציר הקפיטליזם\סוציאליזם), הנקודה היא שהמחאה החברתית היתה נגד אותה מדיניות כלכלית, ורובה היתה בעד שנוי הכלכלה חזרה לסוציאליזם. חלק דרשו להפסיק לממן את ההתנחלויות ולהשתמש בכסף הזה לצרכים אחרים, חלק לא. הנקודה היא שבגלל הטשטוש הזה בין ההגדרות של ”ימין” ו”שמאל” (ותכל׳ס בגלל השמוש של ביבי ב־GONGO שלו ”אם תרצו” ובטוקבקיסטים חמומי מח) המחאה כולה הוגדרה כ”שמאלנית”, ולכן אבדה הרבה מהלגיטימציה שלה בעיני חלקים עצומים מהצבור הישראלי. זו רק דוגמה לכמה חשובה ההפרדה הזו.
ועכשיו כמה מלים על השמאל המדיני. את הדעות של השמאל המדיני אני חושב שאחרי כ״כ הרבה זמן שהוא מתכתש עם הימין המדיני אין באמת טעם להסביר במה השמאל המדיני דוגל, אבל לפי כל הטוקבקים שמראים אחרת, נראה שבכל־זאת כדאי להבהיר כמה דברים. בראש ובראשונה: שמאל מדיני ישראלי הוא לא ימין מדיני ערבי. השמאל המדיני רוצה לפתור סכסוכים בדרכי שלום ומתנגד לפגיעה באזרחים, בין אם במדינה שלו ובין אם במדינות זרות, כולל מדינות אויב. תמיכה ברודנים ערבים היא לא שמאל. שמאלני שתומך ברודן ערבי עושה את זה לכל היותר כ־necessary evil, משהו שחיב להעשות כדי לא להתדרדר למלחמה שתוביל לעוד שפיכות דמים. מי מכם שבאמת נסה להתוכח עם שמאלני יודע שהשמאלנים תומכים בדבור עם גורמים מתונים וחזוקם (קרי, במקרה שלנו, לדבר עם פת״ח ולא עם חמא״ס).
נקודה נוספת שחשוב להעלות היא שבמדינת ישראל אמור להיות חופש בטוי נרחב מאוד. תקדימים בנושא נותנים חופש בטוי מאוד נרחב גם כשזה מגיע להצגת הצבא ומוסדות המדינה באור מאוד, מאוד שלילי (”אפרים חוזר לצבא”), ומקפיד מאוד על המנעות להסתה לגזענות (”ברוך הגבר”). במקרה האחרון האסור על הסתה לגזענות עלה על השמירה על מקומה של הדת במדינה, אבל במקרה של ”תורת המלך” השקולים ככל הנראה התהפכו. כך או כך, למדינת ישראל יש תקדימים מאוד יפים לאורך ההיסטוריה שלה בנוגע להגנת חופש הבטוי. מעבר לזה, במדינת ישראל (כמו בכל מקום אחר בעולם) יש לחברי כנסת חסינות פרלמנטרית, שמעניקה להם את הזכות לעשות קצת יותר בשביל הפעילות הפוליטית שלהם. עכשיו אני אגיע לנקודה הכי חשובה כאן: לחברי הכנסת הערבים יש נטיה להשתמש בהתבטאויות מאוד פרובוקטיביות, אבל לגמרי במסגרת חופש הבטוי: אחמד טיבי דבר על זה שלערבים יש עור בצבא שיותר תואם את האדמה, כמתקפה על הטענות על זכותם של היהודים על הארץ (זה פחות גזעני ממה שזה נשמע: לאנשים באזורים חמים יותר יש עור כהה יותר בד״כ, ככה שעל הערבים רואים שהם כאן כבר כמה דורות). צריך לעצור ולחשוב רגע על מה שהם אומרים לפני ש”נכנסים” בהם. (או לפחות בחלקם.)
לכן אני צריך להבהיר משהו מאוד חשוב: פה בארץ נראה שהתחביב הלאומי בשנים האחרונות הוא נגוח עור של חה״כ חנין זועבי. מבקרים אותה על זה שהיא היתה על המרמרה, על התבטאויות חריפות מאוד נגד צה״ל ונגד המדינה ולאחרונה גם על זה שהיא כביכול עמדה דום לזכרו של אחמד ג'עברי. צריך אפוא להבהיר כמה נקודות:
- דבר ראשון, יש כבוש ברצועה. ישראל לא יצאה משם, ועזה עדין נדפקת מזה. מאוד.
בהשתלטות על המרמרה חילי צה״ל ירו על הספינה לפני שהם השתלטו עליה. בכדורים חיים. הרבה כדורים, בעצם, מכל מיני סוגים. הספור הזה על ”מצוידים רק באקדחי פיינטבול”? שקר. ואת ה לא אני קבעתי, את זה קבעה ועדה של האו״ם. ואל תגידו שום דבר על ועדת טירקל, הועדה ההיא היתה בדיחה. ככה שהטענה לגבי פשעי מלחמה לגיטימית לחלוטין. את הנוכחות של חה״כ זועבי לא חקרו כמו שצריך. נסו, והחקירה נתקלה בקשיים ראיתיים ומשפטיים. אין לכם מושג בתכל'ס מה היא עשתה שם; מה שכן שחררו זה קטעי וידאו ערוכים ולא קשורים, כשבאחד מהם היא משמשת כמתורגמנית, כלומר עוזרת למנוע שפיכות דמים. בהתחשב בחסינות שיש לה בתור חברת כנסת ובהתחשב במדיניות הישראלית בעזה, היתה לה הזכות המלאה להיות שם, עד שיוכח אחרת.
לגבי מוחמד ג׳עברי, צריך רק לומר לעצלנים שלא טרחו לבדוק מה נמצא בלינק שהבאתי שההפגנה היתה נגד פגיעה באזרחים פלסטינים ונגד הכבוש ולא לזכר ג׳עברי. מה גם שלא כתוב שהם שהיא הצטרפה לקריאות ”בדם ואש נפדך פלסטין” (כן, מדובר בפרשנות קצת בעיתית, אבל כל בית משפט הוגן בעולם יגדיר את הראיות להאשמה כזו כ”ראיות נסיבתיות”). מעבר לזה, לפי וואלה!חדשות, המשתתפים טענו בתוקף שמדובר במחאה על מבצע עמוד ענן (ובדוגמה מלבבת למופת עתונאי, אתם יכולים לראות מה כתבו בכותרת ובכותרת המשנה).
זכרו את זה בפעם הבאה שדני גנון מוציא את עצמו כזה טמבל.
וזו בדיוק הבעיה. מילא הטוקבקיסטים המתלהמים שככל הנראה לא זכו לשעורים נורמליים באזרחות ולא למדו לעשות fact-checking בסיסי. אבל כשאנשים שרצים לפוליטיקה מראים בורות מחפירה כזו בצורת ההתנהלות של המדינה, זה כבר נהיה מאוד מדאיג. הנה לדוגמה סרטון בו מירי רגב מדברת על הצעת חוק פשיסטית משלה, מראה בורות מזעזעת ותוקפת את חה״כ אחמד טיבי בצורה שרק מזיקה לה עוד יותר, כלומר היתה מזיקה לה אלמלא אפיו של הקהל שלה.
נספור את הבעיות אחת־אחת:
- ”יהודי” זו הגדרה עמומה מדי. זו יכולה להיות זהות דתית או זהות אתנית, וגם אז ההגדרות המדויקות לוטות מאוד בערפל (כך, למשל, מבחינת היהודי האורתודוקסי המאמין, היהודי הרפורמי אינו יהודי רק מעצם אמונתו הדתית).
ערבי≠מוסלמי. בלבנון חצי מהאזרחים (למיטב זכרוני) נוצרים וסוריה נמצאת תחת שלטון עלאוי, וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדינות מוסלמיות שאינן דוברות ערבית. חוץ מזה שרק ב־25 מדינות (ועוד מחוז אחד באינדונזיה) האסלאם הוא דת מדינה. שוב בלבול המושגים: קודם היא דברה על מדינות מוסלמיות, עכשיו היא מדברת על מדינת ”העם” היהודי. מה פתאום עם צריך להשבע אמונים לעם אחר? הערבים הם ”עם צמית” של היהודים? ”למה מפרשים רק את הדמוקרטית ולא את היהודית, רבונו של עולם?” מירי (u mad?), את באמת רוצה שנכנס כאן לכפיה הדתית על כל סוגיה שיש פה במדינה? או על הפרדת הרשויות שהיתה לוקה בחסר מיום הקמת המדינה, ועמיתיך מהצד הימני של המפה הפוליטית נסו להרוס עוד יותר עם הצעת החוק למנות את שופטי בג״ץ בכנסת? או את ההחלטה של ביבי לחבל בחוק יסוד: הכנסת כדי להעביר חוקים והחלטות כמעט לפי גחמה? או את איך שהמפלגות הדתיות (או אפילו זרמים דתיים בליכוד, ע״ע משה פייגלין) צוברים כח בקואליציה של רוה״מ הנוכחי? אולי כדאי להפסיק כאן, אני חושב שהנקודה ברורה. אבו־מאזן והמוקטעה נמצאים בראמאללה, והפרלמנט הפלסטיני נמצא בג'נין. מדוע אפוא על טיבי ועל זועבי ללכת דוקא לעזה? ”אין כאן פרוש, יש כאן עובדות”: ע״ע סעיף 5. ”אויבי ישראל”: עד הסכמי השלום אתן, גם מצרים וירדן היו ”אויבי ישראל”. כאן נכנס הנושא הזה שנקרא ”חסינות פרלמנטרית”, אבל זה כבר דיון אחר. ”יש חופש מחשבה, אבל אין חופש מעשה”: דוקא יש. קוראים לזה חסינות פרלמנטרית. כל עוד חה״כ זועבי (in your face Miri) לא קראה במפורש לרצח או להשמדת מדינת ישראל ולא נסתה לתקוף אף־אחד, לרבות חילי צה״ל (אלא אם מדובר בהגנה עצמית, וכדאי שנזכיר שלפי דו״ח האו״ם חילי צה״ל ירו על הספינה בכדורים חיים לפני שהם השתלטו עליה), היא לא עשתה שום דבר אסור. וכדאי שנזכיר עוד משהו: החקירה שבדקה מה בדיוק היא עשתה על המרמרה נתקלה בקשיים מאוד חריפים מבחינת ראיות והליכים, ולפי החומר המצולם ששוחרר דוקא נראה שהיא שמשה כמתורגמנית, כלומר נסתה למנוע עוד חכוכים. ובכל־זאת תשעה אנשים, אף־אחד מהם לא חיל צה״ל, מתו על הספינה. נראה לי שכדאי להפסיק עם הקטע של ”חסינות פרלמנטרית”, עושה רושם שמירי לא ממש מבינה אותו. ”דבר כזה צריך להיות בכנסת? [...] הוא פשוט עוכר ישראל!” ההערה על ”יהודית ודמוקרטית” נראית עכשיו קורעת מצחוק לאור היציאה האירונית הזו, שמראה שמירי לא מבינה לא בזה ולא בזה: בנוגע ל”דמוקרטיה”, מירי ככל הנראה לא מבינה את הקונספט הזה שנקרא ”אופוזיציה”. בנוגע ליהדות, מירי שכחה מי אמר למי ”האתה זה עוכר ישראל” ובאיזה הקשר; רק כדי לחדד את זכרונכם, אחאב היה זה שאמר את זה לאליהו הנביא קצת אחרי פרשת כרם נבות הישראלי, ואליהו היה זה שאמר לאחאב שהוא עוכר הישראל האמתי. אמנם לפי הממצאים הארכאולוגיים אחאב היה מלך תותח, ותכל׳ס אליהו היה רוצח המונים שארגן רצח המוני של 850 איש בגלל האמונות הדתיות שלהם, אבל לאור ההשקפה הפוליטית\דתית של מירי, נניח שהיא מצדדת באליהו ועל כן יוצאת פוסטמה. החוק הישראלי ברור מאוד בנוגע למונח ”בגידה”, שמפורט בסעיפים 97 עד 99 בחוק העונשין הישראלי, וגם לזה יש סיגים (כך, למשל, החוק על מסירת שטחים כולל סיג הנוגע להחזרת שטחים כדי להועיל למדינה). חה״כ טיבי לא עבר על אף חוק. מצחיק שדוקא מחוקקת לא יודעת את זה. טיבי יצא קצת טמבל כשהוא לא הסביר את הנקודה בנאום של אבו־מאזן לגבי ”לנוצרים ולמוסלמים”. לי זה נשמע כמו נקודה שמתיחסת לאוכלוסיה הפלסטינית, אבל לא קראתי את הנאום כולו, אז אני לא יכול לומר. סה״כ הוא עשה עבודה מצוינת בהגנה על עצמו ובקריעת פי טבעת חדש למירי.
טעונים דמגוגיים כאלה, שמעלים לרוב טוקבקיסטים ותועמלנים מהימין המדיני, שנואים עלי באופן מיוחד, וצריכים להיות שנואים למעשה על כולם, לרבות (ובעקר) על הימין המדיני בארץ, שחיב להתקומם נגד שרות הדוב המחליא הזה. כאן ראוי שנזכיר שהליכוד קבל 27 מנדטים בבחירות האחרונות; מירי רגב נמצאת במקום ה־27 ברשימת הליכוד. אילו רק.
ועכשיו כמה מלים לזכותו של החמא״ס. רובם המכריע של הישראלים לא מודעים לזה שהחמא״ס התחיל בעקר כארגון צדקה ורוחה, ועד היום מעל 90% מהפעילות שלו מוקדשת לזה. חוקר החמא״ס שלומי אלדד מספר על כמה שהחמא״ס עוזר לתושבים הפלסטיניים, וכל חוקר חמא״ס מאוד מתרשם מזה. בהתחשב בזה ובהתחשב בשחיתות הידועה לשמצה של פת״ח, אפשר להבין יפה מאוד למה הפלסטינים הצביעו חמא״ס בבחירות האחרונות. הצעדים שישראל נקטה בהם תרמה לזה: הנסיגה החד־צדדית של ישראל מהרצועה הובילה את הפלסטינים להבין שבמהלכים מדיניים לא הולך להם, באנתפאדה כן. החמא״ס השתמש בזה בקמפיין הבחירות שלו. לאור כל הפרטים האלה אפשר להבין בדיוק למה הטענה ”מגיע לפלסטינים כי הם בחרו בחמא״ס” היא התנשאות אנטי־דמוקרטית במקרה הטוב ורשעות נטו במקרה הרע. שלא לדבר על זה שהצבור הישראלי בחר ברובו במפלגות ימניות, ובראשן ביבי, שההבדל היחיד בינו לבין מירי הוא הרהיטות והכח הפוליטי, בליברמן הלאומן שביבי צריך להתנער מדי פעם מהאמירות הפוליטיות הקצוניות שלו (ועדין להשאיר אותו בתפקיד שר החוץ ובסוף להתאחד עם המפלגה שלו!) וכמובן בש״ס שזכתה ב־11 מנדטים בבחירות האחרונות. (מנגד, לזכותו של ליברמן יאמר שהוא הצביע בעד נשואין אזרחיים בישראל (שכוללים נשואין חד־מיניים) אותם הציע חה״כ ניצן הורוביץ, יחד עם התבטאויות בעבר דוגמת ”ערבי שעושה שרות לאומי הוא אזרח יותר טוב ממני”. אבל בנושא הבטחוני העמדה שלו ידועה לכל.) ונעזוב את הנושא של השואה בין פעילות האצ״ל והלח״י לזו של החמא״ס (אזכיר רק את נסים גיני או פגועים שהאצ״ל בצע בזמנו, או מקרים של טרור יהודי כמו זה שהמתנחלים מודים בו בגאוה), זה לא יגמר טוב.
ועוד מלה לגבי איראן: מתברר שבנגוד למיתוס הרווח, איראן מעולם לא אמרה שתשמיד את ישראל. מנגד, ביבי השוה בעבר את איראן לעמלק, וכולנו יודעים בדיוק מה כתוב בתורה על עמלק. ישראל אוהבת להפחיד את העולם בנוגע ליכולת גרעינית של איראן, שהכלכלה שלה קורסת בימים אלה תחת הסנקציות הבין־לאומיות, בזמן שאף־אחד לא טורח לבדוק את המתקנים הגרעיניים (ע״פ מקורות זרים) של ישראל. וכשגינטר גראס מעלה את הנקודה הזו, הוא נחשב אנטישמי ושונא ישראל. אני היחיד פה שרואה את הבעיתיות?
וכמובן שצריך להזכיר שלא כל הערבים והמוסלמים אותו דבר. לכל מדינה ערבית\מוסלמית יש תרבות יחודית לה, בדיוק כמו למדינות אירופה השונות. לערביי ארץ ישראל יש תרבות משלהם, והם רוצים מדינה בשביל הבטוי והאוטונומיה התרבותית הזו, בדיוק כמו כל מדינה אחרת בעולם. הסכסוך עם הפלסטינים הוא לא דתי (אם כי הוא מונע באופן חלקי ע״י דת) אלא לאומי. יש מי שתופשים טרמפ על הסכסוך בשביל לקדם אסלאם רדיקלי, אבל זה לא עקר הסכסוך. לכן אפשר למצוא מוסלמים, נוצרים ויהודים שנמצאים משני צדי המתרס: עזמי בשארה הנוצרי תמך בחזבאללה, חילים ערבים מתגיסים לפעמים לצה״ל, דניאל ברנבוים ותר על אזרחותו הישראלית לטובת אזרחות פלסטינית. חוץ מזה, כשארגון או אדם מסוים ממדינה או רשות כזו או אחרת אומר משהו, צריך לעשות הבדלה בין זה לבין, טוב, כל שאר המוסלמים\ערבים. מה שערבי אחד אומר בראיון אקראי מזדמן לא מיצג את כל העולם הערבי\המוסלמי המגוון מאוד. בתור בעל אספרגר לקח לי זמן להפנים את הרעיון שלאנשים אחרים יש תודעה משלהם, ואח״כ עוד זמן כדי להפנים שלכל אדם יש תודעה נפרדת לחלוטין (ביחוד לאור התקשורת הבלתי־מלולית הנרחבת שאני עדין לא מבין לגמרי). ואם אני הצלחתי לעשות את זה בסופו של דבר, קל וחומר שנוירוטיפיקלים יצליחו. אבל בשביל זה צריך לעקוב הרבה יותר בשקדנות אחרי החדשות וללמוד קצת מי שיך לאיזה ארגון ומה האידאולוגיה של כל ארגון ומה לא. זה קשה, אני יודע, אבל בשביל לחוות דעה מנומקת כראוי חיבים לעשות את זה. עד אז עדיף להיות בשקט ולא לעשות הכללות גורפות, כי זה מטומטם, בדיוק כמו שהכללות על כל היהודים בהתאם להתבטאויות של ש״סניקים זה דבר מטומטם.
אם כן, אני חושב שאחרי החפירה הארוכה הזו הבהרתי נקודה מאוד בסיסית: השמאל המדיני בארץ הוא לא רע. הוא לא מורכב מאנשים מטומטמים או שונאי ישראל, הוא יכול יפה מאוד להסביר את העמדות שלו. ידיד שלי שאל אותי למה שמאלנים שונאים את המדינה שלהם, ועניתי שזה לא ככה. הסברתי לו שאפשר לומר שהשמאלנים רואים בישראל מעין הורה עם הפרעות נפשיות שנוטה להתפרע, ודוקא בגלל שהם אוהבים אותו הם חיבים לשים לו גבולות ולרסן אותו. ובהתחשב בכל האמור לעיל, לשמאל המדיני במדינת ישראל אמורה להיות הזכות המלאה להתבטא ולפעול במסגרת אמונותיו.
עכשיו לגבי הדעה הפוליטית שלי, שאני רואה שאני חיב להסביר בדחיפות, שכן אנשים לא מפסיקים לטעות בה.
אני לא מרגיש חלק ממדינת ישראל ובטח שלא חלק מהעם היהודי. התרבות והמנטליות של שניהם זרה לי, ובמדה רבה שנואה עלי, והמדיניות בכלל בלתי־נסבלת בעיני בהרבה מקרים (אני נוטה לבטא את זה במלים חריפות מאוד, אבל זו הכונה שלי). אני חושב שהדמוקרטיה המדינה הזו הולכת ומתפוררת עם השנים, שלא לדבר על האופי המיליטריסטי, המאצ'ואיסטי, הקנאי לדת שלה שרק הולך ומחריף (הנה דוגמה מצוינת לזה). אני חושב שצה״ל הוא ארגון רע מיסודו, שכן הוא מונהג ע״י אנשים שרוצים לשמר את הכח הפוליטי שלו ואינם בוחלים בשום אמצעי לשם כך. בצה״ל, כמו במדינה באופן כללי, אפשר למצוא אנשים מצוינים, אפילו מאוד, אבל הבסיס הוא רע, ונדרשת המון עבודה כדי לתקנו, עבודה שלא נראה לי שתתבצע בזמן הקרוב. אם זה היה תלוי בי, המדינה לא היתה תומכת כלכלית בשום דת, נשואין אזרחיים וגושפנקות לפוליאמוריה היו מאושרים מיד, מדינת ישראל היתה מתנצלת בפני הפלסטינים על עולות העבר ומשיגה הסכם שלום הוגן בלי התנשאות על הפלסטינים שיתבסס על המודל של שודיה ופינלנד (בהן בכל מדינה יש מעוט עם זכויות נרחבות של המדינה השניה), התקציב הצבאי (עוד קודם להסכם השלום) היה מצומצם באופן מאוד משמעותי (כי נשבר הזין מהפרנויה) והצבא היה עובר למודל מקצועי, זכויות הדת היו מבוטלות בכל מקום בו הן מתנגשות עם זכויות אדם אחרות (למשל ברית מילה או הזכות להסתה גזענית), ישראל היתה עושה צעדים רציניים להצטרפות לאחוד האירופי... אה, וכמובן שהיתה כאן מדיניות הרבה יותר סוציאל־דמוקרטית. ותחבורה צבורית נורמלית. וחנוך גבוה חנם.
חוץ מזה אני חושב שיהדות אורתודוקסית היא רעל. בכלל, כל גרסה של הדת היהודית שהיא לא רפורמית שמתנגדת לברית מילה היא פסולה בעיני. גם דתות אחרות שיוצאות נגד זכויות אדם, אבל היהדות האורתודוקסית באופן ספציפי פוגעת בי, ואני לא מוכן לעבור על זה בשתיקה. אני לא מוכן לתת גושפנקא לדת שמטילה מום בתינוקות (במקרה הטוב, במקרה הרע מדובר בהרפס ואף במות), רודה בנשים ובהומואים ובלא יהודים ושוברת לחתיכות את הטבע האנושי בתרוצים נלוזים כאלה ואחרים. אל תגידו עכשיו שלא מדובר בכולם: בארץ יש חובה יותר חשובה להקפיד אפילו יותר על תורה ומצוות (לכן חרדים בארה״ב יכולים לשבת ליד נשים כי ”זה לא שהם בארץ הקודש”), ואמנם אנחנו עוד לא שם, אבל יום אחד עוד נגיע למצב של מדינת הלכה שמוציאה להורג מחללי שבת ומה לא. ככל שהרעל הזה יקבל סם שכנגד יותר מהר, כן ייטב, אם כי נראה לפעמים שאחרנו את המועד.
למעשה, מי שטרח לקרוא כאן מספיק שם לב שכבר פרסמתי בעבר מניפסט על הדעות הפוליטיות שלי בשם ”מניפסט השפיות”, שדגל במדיניות הגירה נוקשה יחסית שהיום אני תומך בה הרבה פחות. מי שמכיר אותי אישית יודע שדעתי הפוליטית השתנתה עם השנים מקצה אחד למשנהו ובחזרה ולכל מקום: בכתה ד׳ הייתי לאומן, בכתה ו' שמאלן, אח״כ שוב ימני יחסית, אח״כ קומוניסט (אפילו דמינתי מצב שבו כל מדינות ערב, יחד עם ישראל, תהפוכנה למעין בריה״מ בטא; טוב, כמו שאני אומר: אומרים שמי שלא היה קומוניסט עד גיל 20, אין לו לב, ומי שנשאר קומוניסט אח״כ, אין לו שכל, אז הייתי קומוניסט בגיל 14 במשך חצי שנה ושלמתי את החוב הזה), אח״כ שמאל מתון יותר, אח״כ פחות מתון, אח״כ יותר ימני, ועכשיו שוב שמאלן. כמו כל אדם שפוי, הדעות שלי השתנו במשך השנים ככל שלמדתי והשכלתי יותר, ואין לי שום בעיה להודות שתמיד החזקתי בדעה שחשבתי שהיא נכונה והודיתי בטעות אח״כ. רק עכשיו לקראת סוף מבצע עמוד ענן, בו כל הפייסבוק שלי התמלא פרופגנדה צה״לית, חזרתי בי מהעמדה המאוד בקורתית כלפי המבצע שבה החזקתי אחרי שקראתי קצת יותר על העילה שהובילה אליו, וכתבתי שישראל הובילה את עצמה למצב שהמבצע נהיה הכרחי, אבל הוא בוצע בצורה איומה שהובילה למותם של 90 אזרחים פלסטינים (לטענת האו״ם). מלבד זאת אני לא סובל רמאות ושקרנות משום צד, ולכן פרסמתי בפייסבוק המון דוגמאות לשקרים מובהקים של הפרופגנדה הפלסטינית (למשל של הילדה הפצועה מקרית מלאכי שנאמר שהיא עזתית). אני שמאלן גאה, לא ימני פלסטיני.
חשוב לצין אני עדין רק בן 21 ולא למדתי באונ׳ את ההיסטוריה או החוק של מדינת ישראל והערבים בא״י. סביר להניח שאשנה שוב את הדעה שלי מתישהו, ולא אהסס לעשות כן אם אמצא עובדות ברורות ומהימנות שישנו אותה. אני לא מהסס להתוכח עם אנשים שונים ממני בדעתם, כל עוד הם מתוכחים אתי בצורה אינטליגנטית, הווה אומר מתוך הבנה של כל האמור לעיל, כבוד לדעות שלי והמנעות מטעוני אד הומינם (משמע: גם אם אני הכי מכוער וחסר חיים, מה שתכל׳ס אין לכם דרך להוכיח כי א. אין לכם גישה לתמונות שלי ולחיים האישיים שלי וב. מדובר במדד סוביקטיבי לחלוטין, זה לא אומר שהפרכתם את הטענות שלי כהוא זה). כמו־כן, אין שום טעם להזמין אותי לעבור לעזה: הדיכוטומיה השגויה הזו מוציאה אתכם טפשים להחריד, שהרי כל טמבל יודע שיש עוד מדינות ושטחים בעולם. ”אם אתה כ״כ אוהב ערבים לך תגור אתם” זו טענה מטומטמת בדיוק כמו ”אם אתה כ״כ אוהב גלידה תתחתן אתהװ.
ועוד פרט קטן שכדאי לזכור, גם לוכוחים אתי (כי אני מתעב בלבול מושגים) וגם להבנת המפה הפוליטית באזור ואת הדווחים התקשורתיים עליה: Palestine הוא השם הלועזי לאזור הגאוגרפי שנקרא בעברית ”ארץ־ישראל”. השם קים כבר מהתקופה בה היונים שלטו כאן; הם קראו לכל האזור ”פלסטינה” ע״ש הפלשתים שגרו באזור הים, שהיה הכי קרוב פיזית ליון, כמו שעמי המזרח (וביניהם היהודים) קראו להם על שם שבט האיונים. היום השם משמש באופן שגוי גם לרשות הפלסטינית בתקשורת הזרה, והבלבול הזה גורם לבעיות נוראיות בתרגום, כמו־גם לטענה האוילית ש”מעולם לא היתה כאן מדינה בשם פלסטין”: לא, אבל ערבים שגרו באזור היו כבר מזה שנים על שנים, אז אפשר להגדיר אותם כערבים ארץ־ישראליים (למרות שזה נשמע רע, כי זה נשמע כמו שם של חיה או צמח). עשינו סדר? יופי.
טוב, מספיק חפרתי. מקוה שעשיתי את האינטרנט הישראלי קצת יותר מפוכח.
חד יומא...
| |
A message to all you American elligible voters
This has to be said: the problem with your country is the bi-partisan system. Here in Israel there are over 7 million people, represented by a huge variety of parties. Now most of the people here are Jewish and their families are almost universally from countries with what at least used to be a sizable Jewish populations; Eastern Europe, for instance (my family is Eastern European; Slavic pride!). Even non-Jews, such as Christian former Soviets and Arabs, have some Jewish ancestry. And even they don’t have enough seats in parliament (as Israel uses a unicameral system) to give everyone proper representation. In the US you have an enormous country of over 300 million people represented almost exclusively by two parties; it gets even more ridiculous when you consider how these parties have to cater to a vast array of fundamentally different ideologies, such as the Tea Party and the Log Cabin Republicans. There is no real choice; you have practically no choice, and you have to choose between two parties that have to cater to so many people there’s little actual guarantee as for what ideology they’ll espouse when they gain power (‘Romnesia’ being a prime example of this), assuming they’ll actually espouse one instead of just being corrupt cunts.
Also, Obama’s foreign policies are shitehouse.
So I say, instead of voting for the same old, try and change the system at last. This is not unprecedented: the American Whig party has been erased from US politics, for one, and the Republicans took their place. Go and vote for an independent nominee. How about Jill Stein?
Unum diem...
| |
Kino
I wish I could, just for one day, bring Kino and Snufkin to meet. I’d love to listen to their conversation; but then again, I probably wouldn’t understand a thing, or they’d talk about nothing, or they’d talk about mundane things, or any combination of the three. But one day. One day.
Anyway, I hope you all had a happy 9/11, because if you didn’t, the terrorists won.
| |
Hebrew post: תסתמו, צבועים.
לאחרונה נתקלתי כמה פעמים בתגובות מאוד קשות על סרטון מסוים. יכול להיות שנתקלתם בו: מדובר במונולוג ”איך הייתם מסתדרים בלי השואה?” מתוך המחזה ”משורה ישחרר רק המות”, פרי עטה של המחזאית נטלי כהן־וקסברג.
לפני שראיתי את הסרטון הזה בעצמי הסתכלתי לרגע על התגובות שכתבו לו, בעמוד ”ראה\י נוד” בפייסבוק (חברת פייסבוק הגיבה לו). חשבתי בהתחלה שמדובר בדעות פסבדו־שמאלניות, מהסוג שיודע לבקר רק את תרבות המערב ולהעלות על נס תרבויות שאחראיות למעשי זועה נוראיים כגון אפלית נשים והומוסקסואלים, התנהלות תאוקרטית, מילת ילדות (וילדים) וכו׳ מתוך התנשאות (שכן אי־אפשר באמת לצפות שהערבושים והכושים האלה יתנהגו כמונו המערביים הלבנים הנאורים) או רגשי נחיתות (שיש בהם מדה בלתי־מבוטלת של הצדקה, לאור כל זועות הקולוניאליזם לדורותיו); בקצור, אחת מההשתיכויות הפוליטיות שנכללות בפיקציה הא־מורפית הזו שנקראת בארץ ”השמאל הקיצוני” (שאיכשהו הישראלי הממוצע לא מצליח להבדיל בינו לבין ימין ערבי קיצוני או שמאל רדיקלי, כלומר קומוניסטים או אנרכיסטים, שאת כתביהם והגותם הוא לא קרא מעולם ובכל־זאת מעביר עליהם בקורת―אבל אני סוטה כאן מהנושא).
אחרי שראיתי את הסרטון קבלתי קריזה. לא, לא על היוצרת; הסרטון הזה מאוד הצחיק אותי וחשבתי שהוא גאונות צרופה. מה שעצבן אותי היו התגובות הצבועות להרתיח בעמוד הזה. אנשים אחלו לה המון מתות משונות, קללו את ”השמאל הקיצוני”, ובעקר דברו על איך שהיא צריכה לגלח את בית השחי שלה. כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת בזכות הטענות שהיא מעלה; מיד נחסמתי והתגובות נמחקו. נו שוין, חשבתי, מדובר בדף אחד שלא הערכתי נכון את השכל של הקוראים בו. אבל אח״כ גם בפרופיל הפייסבוק של סניה הופיע אותו סרטון, והתגובות לא היו שונות בהרבה. אפילו סניה, שטרח לכתוב משהו עניני יחסית (שהמדינה לא הוקמה כי היתה שואה, השואה היתה רק זרז), החליט להוסיף תגובה שוביניסטית (”אניייי... זיייין! אני מה שחסר לך!”).
מה יש לי לומר בנדון? בשתי מלים: תסתמו, צבועים.
אתם באמת רוצים לומר לי שלא שמעתם איך ביבי מנפנף בתכניות של אושויץ מול האו״ם? שלא ראיתם איך בטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה (ובשעורי היסטוריה על השואה) לא דברו אתכם על הצורך במדינה כדי שלא תלכו ”כצאן לטבח”? (אני לא אאמין שלא דברו אתכם על זה, אבל אני כן אאמין שלא שמתם לב לאירוניה בזה שכל היהודים במקום אחד ונמצאים תחת איום גרעיני איכשהו אמור למנוע שואה, או לזה שיהודים לא ”מתבוללים” כי הם גרים במדינה של יהודים במקום ”לזהם את הדם של האירופאים” זה ”נצחון על הנאצים”...) לא שמעתם את הטעון ”אתה יהודי כי היטלר היה הורג אותך בשואה”? לא שמעתם את הבקורת על אנטישמיות כתגובה לכל בקורת על ישראל? לא ראיתם שכתבו על השואה ב מ ג י ל ת ה ע צ מ א ו ת (פסקות 6, 7)? לא שמעתם אפילו את כצל׳ה שקרא ל”ארץ נהדרת” ”תעמולה של גבלס”, או מתנחלים שקראו לחילים בהתנתקות ”נאצים”? אתם באמת רוצים לומר לי שאיכשהו השמוש המסיבי הזה בשואה, עם כל הציניות הדוחה שבו, איכשהו חמק לכם מבין העינים?
אתם יודעים מה? אני אומר לכם עוד משהו שלא ימצא חן בעיניכם: השמוש של השמאל בשואה הרבה יותר מוצדק (והרבה יותר מתון) מזה של הימין. בטעונים האלה של הימין, אלה שגורמים לגודוין לבכות, פשוט אומרים: ”הם מבקרים יהודים, ותכל׳ס זה כי הם אנטישמים, ורוצים שישראל לא תגן על עצמה כדי שתהיה פה שואה והם נאצים, טפיייי.” הדמיון היחיד בין מושא הבקורת לנאצים הוא האנטישמיות (המדומינת ב־99% מהמקרים). לפחות במקרה של השמאל באמת אפשר למתוח קו בין ההתנהלות של המדינה להתנהלות הנאצית עד ועידת ואנזה: יהודי לא יכול להתחתן בארץ עם לא־יהודי, עד 2005 היה חוקי בארץ להקים ישובים ליהודים בלבד, אנשים שמסיתים לגזענות נגד ערבים ונגד הדמוקרטיה (בתנאי שמדובר ביהודים כמובן) לא מועלים לדין (רק חפשו מה קרה לרבנים שחתמו על העצומה נגד מכירת דירות לערבים, לכותבי ”תורת המלך”, לארגון להב״ה וכו׳) וכו׳, וזה בלי לדבר בכלל על תת־התנאים שהפלסטינים חיים בהם (וגם הערבים אזרחי ישראל, בעצם) בגלל ההזנחה והאפליה המכוונת של מדינת ישראל כשזה מגיע לפתוח המגזר הערבי ובגלל המדיניות המקוממת של צה״ל במהלך עשרות השנים בהן הוא שלט ברצועה ובגדה (למשל, ידעתם שהרמזור הראשון בעזה הותקן רק ב־1991?). קוראי הותיקים גם יזכרו דוגמה פחות רלונטית (אבל מקוממת לא פחות) לשמוש הציני הזה בשואה, בעדות המבזה של הניצול אפרים מול.
לגבי ההערה הביזרית על ”סביבונים בכוס של תינוקות”: אין לי מושג על מה היא דברה, אבל אני מתאר לעצמי שהיא התכונה לברית מילה. ולהזכירכם, כן, השתמשו בשואה כדי להתנגד להצעות חוק שמגבילות עד אוסרות את קיום ה”מצוה” הזו בשודיה ובגרמניה, בצורה צינית להחריד.
אתם יכולים להתוכח הרבה בנוגע לשאלה האם כהן־וקסברג צודקת או לא בהשקפות הפוליטיות שלה. אבל הבקורת הזו מופנית בראש ובראשונה נגד השמוש הציני להחריד במושג השואה בידי הימין. אתם יודעים מה? אתם יכולים גם לחשוב שכל השמוש החוזר הזה בשואה מוצדק לגמרי, אבל אתם לא יכולים שלא לכבד אותה על הדעה שלה, שיש לה די והותר תמוכין בשבילה. אם אתם רוצים להשתמש בשואה כצדוק לפעולות שלכם השכם וערב, be my guests; לכל הפחות תכירו בזה ועל תתעצבנו כשמישהו מצביע על זה.
עוד נקודה שממש העלתה לי את הסעיף היתה ההערות השוביניסטיות להחריד על הסרטון. רק תסתכלו על התגובות שהיא קבלה ביוטיוב. אתם חושבים שגבר היה מקבל כמות כזו מסיבית של הערות על המראה שלו, על היכולת שלו (או אי־היכולת) למשוך נשים? זו צביעות לשמה. מיזוגניה דוחה. גם סניה הסכים שלגבר הוא לא היה כותב: ”אניייי... כווווס!” ואף־אחד, מן הסתם, לא היה אומר לגבר לגלח את בית השחי שלו. (לשם הפרוטוקול, אני ביסקסואל, ואני שונא שער גוף באופן כללי, בין אם מדובר בגבר או באשה, אבל אני לא אומר דבר כזה כשזה לא רלונטי, למשל בתגובה על הערה פוליטית. זה אד הומינם מכוער מאין כמוהו.)
כהן־וקסברג היא לא האשה היחידה שזוכה ליחס הזה. גם שלי יחימוביץ׳, למשל, עם כל הסלידה שלי כלפי ההתנהלות שלה, זוכה לתגובות על זה ששום גבר לא ירצה אותה, ואפילו שיש לה כביכול ”קורי עכביש” באזורים מוצנעים. אתם יכולים לדמין את דב חנין מקבל הערות כאלה? את חיים אורון? מישהו? אז למה נשים כן? כל מי שכתב הערה מטופשת כזו צריך להתביש בעצמו על הצביעות שלו.
נקודה אחרונה, ומקוממת במיוחד (ומתמיהה למדי, אם לא משעשעת באופן מריר), היא העובדה שאף־אחד, אבל אף־אחד, לא שם לב שבסוף הסרטון היא מתחילה את אותו נאום כלפי הערבים, שעושים (לטענתה, אני לא מכיר את התופעה מספיק בעצמי) שמוש דומה בנכבה לצרכים הפוליטיים הציניים שלהם. איכשהו כולם היו עסוקים בהתקוממות נגד הבקורת שהופנתה כלפיהם (למרות שלמעשה, גם אם היא היתה פונה רק אליהם זה היה לגיטימי לגמרי: אצלכם היהודים כתוב ”אסיא אסי חגרתך”, לא?). אף־אחד לא שם לב לאירוניה בזה שהם נשמעים כמו ערס שהולך מכות עם ערס אחר, ובסוף המורה נוזפת בשניהם, וערסינו החביב (NOT) אומר שהמורה מענישה ר ק א ו ת ו והיא תמיד מחפשת אותו וזה לא הוגן. זה אידיוטי ורק מעלה לי את הסעיף. תגובות דומות קבל קטע אחר מאותו מחזה בשם ”הפתרון הסופי לכל הבעיות בישראל”. איכשהו אף־אחד לא הבין את הפואנטה של הסרטון: לאומנות גזענית פונדמנטליסטית מתלהמת ונלהבת נשמעת אותו דבר משני צדי המתרס (איכשהו כולם פספסו את זה שהיא קראה לאחמדינג׳אד ”ג׳וק פונדמנטליסט קטן ודוחה”), או לפחות מתקדמת במהירות לכוון הזה פה בארץ. במקום זה, לפחות לדידה של המגיבה mariagolov, היא ”באמת ההוכחה ששמאלנים משוגעים”. מיאש משהו.
לסכום, אספר לכם ספור קצר שהיה באמת. בסמסטר הקודם (הראשון שלי באוניברסיטה) הייתי מגיע להרצאות של פרופ׳ גליה צבר בקורס מבוא לאפריקה, בתור שומע חפשי. היא ספרה לנו ספור על ”ההגיון האפריקאי” והאמונה שלהם במגיה: שתי חמולות בניגריה היו במלחמה מתמדת מזה מאה שנים. הבריטים ששלטו שם לא הצליחו להפריד ביניהן, השלטון הניגרי לא הצליח במשך עשרות שנים, עד שבסוף מונתה ועדה מיוחדת לפתרון הבעיה. מה עשתה הועדה? קבעה שעז אחת כשפה את שתי החמולות וגרמה להן להלחם. שחטו את העז. זה לא עבד, אז קבעו שפשוט טעו בעז; שחטו אחרת, והם הפסיקו להלחם. ספרתי את הספור דלעיל לסטודנט מקניה שפגשתי באוניברסיטה, והוא אמר שזו פשוט דוגמה לאיך שאפריקאים לא מוכנים לקחת אחריות על המעשים שלהם, לומר: ”כן, שנאנו אלה את אלה שנאת מות, עכשיו הגיע הזמן להפסיק עם זה.” פה במזה״ת אין עזים מכשפות, לכן אתם, כולכם, צריכים להפנים מסר אחד מאוד פשוט: ק ח ו א ח ר י ו ת ע ל ה מ ע ש י ם ש ל כ ם. ועד אז: תסתמו, צבועים.
זה הכל.
חד יומא...
(ולסיום, אם כבר מדברים על צביעות, מחשבה אחרונה לסיום: כל החרדים שאומרים שנשים צריכות להשאר בבית, שזה המרחב הטבעי שלהן, וכל הדתיים שלא רוצים לשרת אם אשה תפקד עליהם – מה הם היו עושים אילו קראו להם להלחם בצבאה של המלכה שלומציון?)
| |
Recent thoughts
Yaïr Lapid is one of the most despicable people on the face of the planet. He’s pretty much on the same level as Nisim Zeëv MP (a.k.a. ‘fail mohel’ or ‘homorabbits’). Seriously, ‘I’m middle class because my daughter is autistic’? I’d slap that cunt in the face for that very, very personal insult.
Here in Israel, mind you, ‘autistic’ is used as a slur word synonymous with ‘retarded’, and he made use of the grossest prejudice around here, aimed them at his daughter, for political gain. I hope they raid that fucker’s house in an angry protest and leave him in ruins.
They should make the Mother (or Earthbound) series into a film series already, Kotdamnit.
Watch Batman: Mask of the Phantasm. I watched it as a kid, and recently watched it again. It’s pretty great, despite the sloppy animation and sometimes hammy voice-acting.
Had my first test this semester in Phonology 101. We had to analyse Javanese. It was easier than I’d thought, but somewhat annoying to go back and re-analyse processes. Nevertheless I think phonology is a fascinating, fascinating field.
Unum diem...
| |
Brief update
Just because I made it a point never to miss a month.
I realised I’m not a happy person. I don’t think I ever was. I’m capable of occasional happiness, but my natural state is that of calmness before a storm. Nevertheless I live on in hope of change of state, and, notwithstanding my natural innate tendency towards morality and empathy, perhaps be a person good enough to reincarnate as something happier.
I am done defending Israel. I’ve realised it’s spiraling towards becoming a para-Fascist state quite similar to nationalist Japan (and if you don’t believe me, just read a bit about the riots and anti-Sudanese/Eritrean demonstraion that took place here, which is just the tip of the iceberg). I wholeheartedly hate this country now.
Watch the original Doctor Who. I watched the first two serials; they were brilliant. Unum diem...
| |
Heartwrenching things
People who can’t tell between their cultural conditioning and immorality and barbarism. Procrastination in general. Mikhael Khashin’s state after his son’s death. Societies insisting on stagnation on all levels, from the personal to the family unit through companies to state. People with no passion to learn. Maimed cats who are otherwise beautiful―as all cats are.
May we know none of these in this brave new year. Merry Christmas everyone.
Щедрик щедрик, щедрiвочка,
прилeтiла ластiвочка,
стала собi щебетати,
господаря викликати:
«Вийди, вийди, господарю,
подивися на кошару,
там овечки покотились,
а ягнички народились.
В тебе товар весь хороший,
будеш мати мiрку грошей,
В тебе товар весь хороший,
будеш мати мiрку грошей,
хоч не грошей, то полова:
в тебе жiнка чорноброва.»
Щедрик щедрик, щедрiвочка,
прилeтiла ластiвочка.
Unum diem...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: