פרק 10

היא התעוררה במהירות מחלומה.

הפעם הוא היה ברור יותר מהפעמים הקודמות, הרגשה נעימה עברה בבטנה.

היא החטיפה מבט לעבר השעון. 6:00. כך השעון הראה.

היא קפצה ממיטתה ולבשה את הבגדים הכי יפים שלה. היא חייבת לפגוש אותו. היא חייבת להגיד לו שנזכרה. שנזכרה בהכול.

היא העירה מעט את בת דודתה.

"קלואי" לחשה לאוזנה וזאת התהפכה במיטתה.

"מה השעה?" שאלה את בת דודתה.

"שש וחצי" מרי-אן ענתה.

"מה את מעירה אותי בשש וחצי בבוקר?! את מטורפת?!" הנערה צעקה.

"אני צריכה את העזרה שלך!!" הגדולה אמרה נואשת.

"מה?" שאלה הקטנה.

"איפה שמוקיו שלך מתאכסנים?" שאלה היא.

"זה טוקיו!!" קלואי צעקה עליה וזאת צחקקה.

"נו איפה?!" האיצה בה.

"ב-The Landmark London" ענתה הילדה בישנוניות.

"תודה" הגדולה נישקה את מצחה ויצאה בסערה מן הבית.

"ילדה מתוסבכת" קלואי מלמלה ושקעה שוב בשינה עמוקה.

***

מרי-אן הגיעה לבית המלון, נכנסה וניגשה היישר לדלפק.

מופתעת לגלות שאין שומרים בכניסה.

"שלום במה אוכל לעזור?" שאלה הפקידה בחיוך מזוייף את מרי-אן.

"אממ'.. את יכולה בבקשה להגיד לי היכן נמצא חדרו של ביל קאוליץ? זה דחוף! ו..ואם תגידי לו את שמי-"

"הוא איננו" אמרה הפקידה בחוסר סבלנות.

"תיראי, אני יודעת שכך אמרו לך להגיד אבל בבקשה, תגידי לו מרי-אן. הוא מכיר אותי" ניסתה מרי-אן בשנית.

"זה לא מה שאמרו לי להגיד, הוא טס לפריז לפני יומיים" אמרה הפקידה.

"הוא טס" מלמלה מרי-אן בעצב.

"טוב תודה" אמרה והלכה חזרה לביתה. כך היא הולכת לוותר?! ממש לא!.

היא הגיעה לביתה והחלה לארוז מזוודה ענקית. היא שמה שם בגדים, תכשירי שיער מסוימים, איפור, מטען לפלאפון, לפטופ ועוד.

היא לא החסירה דבר, לקחה את כל מה שהייתה צריכה ורק אז התקשה לשדה התעופה.

"שלום במה אוכל לעזור?" נשמע קולו של הפקיד מכיוון הפומית.

"שלום, אני צריכה את הטיסה הכי קרובה שלכם לפריז" אמרה מרי-אן בהתרגשות.

"אני מצטער, כל הטיסות עוקבו בגלל סופות חזקות המתרחשות בדרך" ענה הפקיד.

"אתה צריך להבין אותי, זה עניין דחוף!" אמרה מרי-אן נואשת.

"הטיסה הכי קרובה יוצאת בעוד שלושה ימים" המשיך הפקיד בשלו.

"אוקי, תשמור לי כרטיס אחד" אמרה מרי-אן.

"אין בעיה" אמר הפקיד והיא נתנה לו את פרטיה.

לאחר שיחה שערכה כרבע שעה היא נשכבה על מיטתה בייאוש. מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.

***

שלושה הימים הללו עברו לאט, לאט מדי לטעמה של מרי-אן.

היא הגיעה בשעה המדויקת לשדה התעופה יחד עם דודיה.

"את בטוחה שאת רוצה לטוס לשם?" שאל אדוארד, דודה של מרי-אן.

"כן דוד אדוארד, אני חייבת לטוס לשם. הוא מחכה לי" אמרה מרי-אן בעיניים נוצצות.

"את יודעת שאני בכלל לא מרוצה מכל העניין הזה, מאט אוהב אותך" סוזן, דודתה של מרי-אן, אמרה.

"דודה אני לא מתכוונת להיות איתו, אבל אני חייבת לספר לו שהזיכרון חזר אלי" אמרה מרי-אן לדודתה.

"בסדר, עכשיו את צריכה ללכת" אמר אדוארד וניפרד מאחייניתו המתוקה בנשיקה על מצחה.

"ביי דוד אדוארד, ביי דודה סוזן, ביי קלואי" מרי-אן אמרה וחיבקה כל אחד מקרוביה.

למרות שזה לא היה נהוג אצלם, הפעם לא ויתרו על כך.

מרי-אן עלתה למטוס ופתחה את המחשב הנייד שלה, מתחילה לשוטט באתרים עד שמצאה את מה שחיפשה.

'טוקיו הוטל מתאכסנים במלון Hyatt Regency Paris – Madeleine שבפריז. אל תשאלו מאיפה אני יודעת. אני פשוט יודעת!'

זה מה שהיה כתוב באחד הבלוגים, באנגלית.

היא חייכה לעצמה בסיפוק ועצמה את עיניה, נרדמת אט אט.

***

המטוס נחת בשלום והיא הלכה במהירות לעבר הפקיד הנחמד שהיה שם.

הוא היה בעל שיער חום קצוץ ועיניים ירוקות. כל בת שרצה יכלה פשוט ליפול לרגליו.

אך את מרי-אן זה לא עניין, רק גבר אחד יש במחשבותיה כרגע.

"שלום, אני רוצה לדעת איפה חדרו של ביל קאוליץ" אמרה במבטא בריטי מושלם.

"אני מצטער גברתי, האדון ביל קאוליץ עזב לפני שעתיים או יותר. את הזמנת חדר כאן?" שאל אותה.

"כן" נאנחה היא "אתה יודע לאן הוא הלך?" שאלה.

"הוא טס לברלין, שמך בבקשה" ביקש.

"מרי-אן שטרן" ענתה היא, היא החליטה בכל זאת להישאר בפריז למשך כמה ימים. היא צריכה את החופשה הזו.

"חדר 483" אמר הפקיד בחיוך.

"תודה רבה" אמרה היא והלכה לכיוון חדרה.

היא נכנסה לחדרה, מסתכלת סביב.

הריח, הריח שהיה שם מוכר לה.

היא הסניפה את ריח החדר, זה היה חדרו של ביל בעבר, בכך הייתה בטוחה.

היא נחתה על המיטה הרכה והחליטה להתפנק מעט.

היא צלצלה לשירות החדרים וביקשה עוגת שוקולד חמה עם קצפת מעל.

מה? גם לה מותר להתפנק מעט, לא?.

לאחר מכן התקשרה לשדה התעופה וביררה מהי הטיסה הקרובה ביותר לברלין.

ענו לה שבעוד יומיים מכיוון שכל הטיסות תפוסות.

זה היה חופש, קצת קשה להשיג טיסות לברלין.

היא הבינה והזמינה כרטיס.

בעוד היא שקועה בהרהוריה נקישה קלה נשמעה בדלת.

היא קמה על רגליה ופתחה אותה, רואה בחור נחמד "את הזמנת עוגת שוקולד?" שאל בחיוך.

"כן" אמרה היא ולקחה מידיו את העוגה, מתיישבת בשולחן שליד המיטה.

היא שילמה לו ונתנה לו גם טיפ מכובד.

"תודה רבה" אמר הוא והיא חייכה.

לאחר מכן הוא יצא מהחדר והיא ישבה וזללה את כל העוגה, היא התגעגעה למאכלים כאלו.

דודתה לבטח הייתה אומרת שזה סתם משמין ושיש בזה עודף קלוריות.

ומרי-אן הייתה מתווכחת איתה שעות עד שלבסוף היה יוצא לה החשק וכבר לא הייתה רוצה את המנה.

אחרי שסיימה את העוגה, החליפה לבגד ים וירדה לבריכה.

ימי החופשה שלה היו שקטים ונוחים. היא אהבה את פריז.

***

אחרי שלושה ימים שוב עלתה למטוס, מקווה שגם הפעם לא איחרה את המועד.

הפעם כבר הייתה מוכנה מראש. הם התאכסנו במלון Hilton Berlin.

הפעם ידעה שלא איחרה את המועד. הם גרים בברלין, לא?.

רגע, אז למה הם לוקחים מלון? אולי זה יותר קרוב לאולם ההופעות שלהם?.

בעוד היא יושבת ומהרהרת בדברים סתמיים המטוס המריא. עדיין היה לה פחד מטיסתה לפני חמש שנים.

אבל זה למטרה טובה. זה כל מה שהיא חשבה.

***

היא נחתה כעבור כמה שעות בשדה התעופה שבברלין. בעודה ממהרת להשיג מונית הפלאפון שלה צלצל.

"כן דודה סוזן?" ענתה היא

"איפה את? מצאת אותו?" שאלה היא.

"אממ'.." התחילה הנערה לגמגם, עכשיו היא נזכרת להתקשר? אחרי שלושה ימים? "דודה אני בדרך לגרמניה, הוא שם עכשיו" ענתה היא.

"אני מקווה שתמצאי אותו כבר ושתחזרי מהר" דודתה אמרה.

"כן, אוקי דודה הגעתי למלון אני אדבר איתך אחר-כך" אמרה מרי-אן וניתקה במהירות את השיחה.

"____ יורו בבקשה" אמר הנהג באנגלית מעוותת.

"הינה ____ יורו, שמור את העודף" אמרה מרי-אן בגרמנית מצויינת ויצאה מן המונית. משאירה את הנהג דיי מופתע.

היא הגיעה לפתח המלון וראתה שם מעריצות זועמות, שרק רוצות להיכנס.

"זאקי, תיתן לי להיכנס. בבקשה" מרי-אן התחננה.

"אני לא מכיר אותך, מאיפה את יודעת את שמי? גם את מעריצה?" זה שאל אותה.

"לא! זאקי תנסה להיזכר. מרי-אן! מלונדון!!" ניסה היא לעורר את זכרונו.

"אהה כן, זאת שאיבדה את הזיכרון" נזכר זאקי "תכנסי הוא בבריכה כרגע" אמרה בחיוך וזאת נכנסה למלון.

המלון היה שקט, לא נשמע דבר חוץ מעקביה המקישות על רצפת הלובי ומגלגלי המזוודה שלה.

היא פנתה במהירות לכיוון הבריכה, ובדיוק כשחשבה שהכול הולך להסתיים ושהיא תוכל לספר לביל את הכול, עיניה נתקלו במראה מזעזע.

מראה מוכר. מוכר מלפני חמש שנים.