פרק 13

הוא ישב במלון, עומד במרפסת ובוהה באופק.

חושב לעצמו ונזכר בדברים שקרו מאז שהגיע לשם. ללונדון.

*פלשבק*

"ביל זה מאט, ארוסי. מאט זה ביל, סיפרתי לך עליו" אמרה מרי-אן בחיוך.

ביל ומאט לחצו ידיים, שניהם שונאים אחד את השני. מתעבים ממש.

אך ביל ידע שהוא הפסיד בקרב הזה.

"טוב, אני הולכת להכין לנו משהו לשתות" אמרה מרי-אן בחיוך ופנתה אל עבר המטבח.

"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב חתיכת יפיוף. אם אני רואה שאתה קרוב מדי למרי-אן שלי, אתה תריח את הפרחים מלמטה. ברור?!" אמר מאט.

"כ-כן, ברור" אמר ביל בפחד. מרי-אן שלו. מה הוא רוצה ממנו?

*ס.פלשבק*

דמעות בודדות התגלגלו על לחיו הצנומות של ביל.

הוא לא האמין שככה הוא הולך לוותר על אהבת חיו. ועוד בשביל מה? בשבילו? בשביל הדבר הזה שהוא אפילו לא יודע אם הוא יטפל בה כמו שצריך?

ידאג לה, יהיה שם כשהיא תצטרך.

בעוד המחשבות ממשיכות להטרידו הוא הציץ בשעונו. מופתע לגלות שעברה כבר שעה.

שיט! החתונה עומדת להתחיל כל רגע! הוא חייב לעצור את זה!

הוא ירד במהירות למטה, עוצר מונית ואומר לה לנסוע לכנסיית *****.

המונית החלה לנסוע, אך בדרך היו פקקים.

ביל לא יכל לחכות. "טוב, תודה. הינה הכסף שלך. תשמור את העודף" אמר ביל ונתן לנהג שטר של 50 דולר.

שניה לאחר מכן הוא כבר רץ ברחובות. הוא ידע איפה הכנסייה. הוא חייב לעצור את החתונה הזאת! פשוט חייב!

כשהוא הגיע הוא פתח במהירות את דלתות הכנסייה.

שומע את הכומר אומר "אם כך אני מכריז עליכם כעל בעל ואי-" אך הוא קטע אותו בצורה גסה.

"אני מתנגד!" צעק. הוא התנשף וכל המבטים הופנו אליו.

הוא עלה על הבימה שעליה עמדו מרי-אן ומאט. עומד בין שניהם. מאט היה נראה כועס, רותח אפילו.

"ב-ביל?" מרי-אן גמגמה, היא לא האמינה שהוא באמת יעצור את החתונה.

"מה קרה מאט? האיום שלך לא הצליח? התקרבתי למרי-אן?" אמר ביל ושילב את ידיו.

"איזה איום? על מה הוא מדבר מאט?" שאלה מרי-אן את מאט.

"אמרתי לך לא להתקרב אליה נכון?!" צעק מאט.

"קצת מאוחר מדי אחרי אתמול, נכון מרי-אן?" פנה אליה ביל.

"א-אתה איימת עליו?" היא לא האמינה למשמע אוזניה.

מאט השפיל את מבטו ומרי-אן ירדה מהבימה בבכי, היא לא מתכוונת להתחתן עם בן-אדם כזה! פשוט לא!

היא יצאה מהכנסייה, בוכה בכי תמרורים קורע לב.

ביל הסתכל עליה בעיניים עצובות, היא כנראה באמת רצתה להתחתן עם מאט. והוא הרס את זה! הוא הרס לה את הדרך היחידה להיות באמת מאושרת!

לפתע נשמע קול מוכר מהקהל "נו ביל למה אתה מחכה?! רוץ אחריה!!".

ביל חייך אל אנדרס ויצא במהירות אחרי מרי-אן. הוא יחזיר אותה אליו בכל מחיר אפשרי!

הוא ראה נערה עם שמלה לבנה פונה באחת הפניות הרבות בלונדון וידע שמצא את מבוקשו, הוא מצא את מרי-אן.

הוא החל לרוץ אחרי אותה נערה "מרי-אן!" קרא כמה פעמים אך אף-פעם היא לא עצרה.

לבסוף הוא הגיע לגן מסויים, גן מאוד דומה לאותו גן קסום שיש בגרמניה.

שם, הוא איבד את עיקבותיה. הוא החל לחפש ולקרוא בשמה שוב ושוב, אך לא נשמע קול ולא עונה.

ביל כבר כמעט נכנע, עד שהוא נזכר באותו היום שחשבה שהוא בגד בה. היא הלכה לסוף הפארק, לצוק ששם.

הוא רץ במהירות לסוף הפארק, מוצא לתדהמתו, שהוא דומה לפארק בגרמניה אפילו יותר ממה שחשב.

כאשר הגיע לשם ראה אותה בוהה באופק, בוהה למרחק.

הוא התקרב אליה וחיבק אותה מאחור חזק, מסרב להתנתק אפילו לשניה.

"ביל" היא נאנחה. היא ידעה שהוא יבוא אחריה.

אך עם כל כמה שהיא אהבה אותו, היא לא יכלה לעשות את זה למאט. זה לא היה בסדר!

חוץ מזה, שהדודים שלה לא יהיו מרוצים מכך כלל וכלל.

"אני אוהב אותך" לחש לתוך אוזנה ונישק את כתפה החשופה.

"אני לא מתכוון לוותר עליך, לא איכפת לי ממאט ולא איכפת לי מדודים שלך" הפעם הוא כבר סובב אותה אליו, כדי שיוכל לראות את פרצופה.

"אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים שלי" אמר לה וניגב לאט את שבילי דמעותיה. "אני איבדתי אותך פעם אחת, בגיל 15. אני לא מתכוון לאבד אותך שוב בעד שום הון שבעולם"

"ביל אבל-"

"בלי שום אבל" הוא קטע אותה "את אוהבת אותי?" שאל. "אם תגידי שלא אני מבטיח ללכת מפה ולא להציק לך יותר אבל אני חייב להיות בטוח" אמר לה וכמעט טבע בתוך עיניה הכחולות.

"אני אוהבת אותך" אמרה לו "כל-כך" המשיכה וחיבקה אותו, זאת הייתה האמת. היא אהבה אותו יותר מאשר את חייה.

לא סתם קרה מה שקרה יום לפני.

"ביל, אני צריכה לדבר איתך" אמרה מרי-אן והתנתקה מחיבוקם.

"אוקי, דברי" אמר והסתכל עליה בעוד היא משפילה את מבטה ומשחקת עם ציפורניה.

"היי, זה לא עד כדי כך רציני נכון?" שאל והיא הרימה את מבטה, דמעות זולגות מעיניה כנהר שוצף.
"מה קרה?!" שאל בהלם, מה קרה לה שהיא ברגע התחילה לבכות ככה?
"א-אתה זוכר שלפ-לפני שטסתי אנחנו שכ-שכבנו?" שאלה ברעד.
"איך יכולתי לשכוח את זה? הפעם הראשונה של שנינו" הוא חייך, לא מבין לאן היא חותרת.
"טוב אז, אני הייתי ב-בהיריון ממך. הייתי" היא אמרה, מחזיקה את הדמעות שעוד לא זלגו בפנים.
"היית? מה זאת אומרת?" שאל, מתחיל להבין למה היא מתכוונת.

"א-אני איבדתי את ה-התינוק בהת-התרסקות" היא אמרה, ממררת בבכי.
ביל עמד מולה, בוהה בה בהלם. הבן שלו, מת. והוא אפילו לא ידע על זה.
דמעה בודדה זלגה מעינו ונחתה על הדשא שביניהם, גורמת לו לנצוץ מאור השמש.
רוח קרירה נשבה, מעיפה את שיערם של הנערה שבכתה בקול ושל הנער, שהביט באופק.
לפתע הוא חיבק אותה בחוזקה, מעביר את כאבו בכך. היא בכתה על כתפו, נותנת לו לנחמה.

"אל תדאגי, זה יעבור. אני מבטיח. לא ידעתי על זה, אבל עכשיו אנחנו נעבור את זה ביחד. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך" הוא לחש לאוזנה והיא הנהנה.

אחרי עוד כמה דקות של שתיקה בהן מרי-אן בכתה, הם התנתקו מחיבוקם.
ביל ליטף את שיערה החלק בעדינות.
"הגיע הזמן לחזור הביתה" אמר לה והיא הרימה את מבטה אליו. היא חייכה והנהנה, שמה את ידה על ידו.

 

*כעבור יום*

 

"את מוכנה?" ביל שאל את מרי-אן. הוא לא שכח את אירועי אתמול, אך ניסה להיראות כמה שיותר רגיל.
"כן" חייכה, אך עיניה היו טיפה עצובות. כנראה העבר חוזר אליה.
"המונית למטה, טום ואנדרס כבר בפנים" אמר ונכנס לחדר, עוזר לה לסחוב את מזוודותיה.
"תודה" אמרה ולקחה מזוודה אחת. הם ירדו למטה ונכנסו למונית שהסיעה אותם הישר לנמל התעופה.

"דרכונים" ביקש הפקיד והארבעה הוציאו את דרכוניהם, מחכים לאישורו.
"יכולים לעבור" אמר והם עברו, לאחר כל הבדיקות הנוספות הם התיישבו על הכיסאות ברחבת הדיוטי פרי.

"אתה לא רוצה לקנות דברים בדיוטי?" שאל טום המופתע את אחיו.

"לא.. אני אשאר כאן ואחכה לטיסה, יש עוד שעה" אמר ביל.

"משהו עובר עליך" אמר טום ונגרר אחרי יסמין לכיוון החנויות.

ביל נאנח והסתכל על מרי-אן, שלא נראתה מרוכזת, ובהתה במזרקה אשר הייתה באמצע הרחבה.

 

"מרי-אן את באה לדיוטי פרי?" שאל אנדרס את אחותו הקטנה ובכך הוציא אותה ממחשבותיה.

"אממ'.. לא, אני חושבת שאני אשאר פה" אמרה מרי-אן ושמה לב לידהן המשולבות של אנדרס וליטל.

"זה חדש?" שאלה.

"אממ'.. זה מאתמול" ענתה ליטל ומרי-אן חייכה מן חצי חיוך עקום שכזה.

"אני שמחה בשבילכם" אמרה ושבה לבהות במזרקה.

"תודה" אמר אנדרס וגם הוא נגרר אחרי חברתו, משאיר את מרי-אן וביל לבד.

כל אחד בוהה בדבר אחר.

 

בסופו של דבר עברה אותה השעה והשישיה נפגשו במטוס.

"ביל תן לי שניה עם מרי-אן" ביקשה יסמין מביל אחרי שהמטוס כבר המריא.

"כן בטח" אמר ביל וקם לשבת ליד תאומו.

"מרי-אן?" לחשה יסמין וזאת הסתכלה עליה בעיניים עצובות.

"כן מאמי?" שאלה וחייכה, אך יסמין ידעה שזהו לא חיוך אמיתי.

"ספרי לי אן, ספרי לי מה קרה לך" ביקשה יסמין והשניה פרצה בבכי היסטרי.

יסמין חיבקה את חברתה הבוכיה וניסתה לנחמה.

אחרי דקות ספורות של בכי מצד מרי-אן, היא סיפרה לה את הכול.

יסמין קיבלה הלם ראשוני וחיבקה בחוזקה את חברתה שהתחילה למרר שוב בבכי.

"יהיו לך עוד ילדים" ניסתה יסמין לעודד אותה. "וגם הם יהיו מביל" הפעם מרי-אן חייכה חיוך קטן.

"רק את יודעת לעודד אותי" אמרה מרי-אן וחיבקה בחוזקה את חברתה.

 

שאר הטיסה עברה בנעימים. מרי-אן וביל לא התעסקו עם התינוק שמת, אלא החליטו לרדת על טום ויסמין, כפי שנהגו לעשות בעבר.

לאחר מכן עברו אל ליטל ואנדרס, הזוג הטרי שלא ירדו עליו כל-כך.

בסופו של דבר התחילו לצחוק על מרי-אן, בעיקר על איך היא בחרה במאט? היה לה טעם יותר טוב בעבר.

הם צחקו ודיברו ופיטפטו, לאחר כמה שעות נחתו בגרמניה.

מרי-אן העבירה את חפציה לביתם של ביל וטום, שם גם גרה יסמין.

בבית ממול גר אנדרס והם עזרו לליטל להעביר את החפצים שלה לביתו.

 

***

 

לאחר כמה שעות של סידורים, הם החליטו ללכת לפארק ולבלות עוד טיפה, קצת לפני השקיעה.

"ביל בוא תנדנד אותי" אמרה מרי-אן והתיישבה על הנדנדה.

"אני בא" צחקק ביל והחל לנדנד את מרי-אן.

לפתע הוא עצר את הנדנדה ומרי-אן קמה ממנה.

"קרה משהו?" שאלה.
"אני רוצה לספר לך משהו" אמר והביט לעיניה שנצצו בסקרנות.
"דבר" חייכה במתיקות והתקרב אליו.
הוא העביר את ידו בעדינות על שיערה וסידר אותו מאחורי אוזנה. הוא התכופף כך שפיו היה מול אוזן שמאל שלה ולחש ברכות "אני אוהב אותך. כל כך כל כך אוהב אותך".
מרי-אן עמדה במקומה, דמעות בעיניה. היא הרגישה את ידיו של ביל עוטפות את גופה והניחה את ראשה על כתפו. הדמעות זלגו שוב, שוטפות את השמחה והכאב שהרגישה. חיוך תמים נפרש על שפתיה והיא עצמה את עיניה, מחבקת את ביל בחוזקה.

---

 

זהו DDD:

איך? אהבתם?

אני ממש מקווה ^^

אוהבת את כולם 3333333333333>