טוב הינה וואנשוט ללא שם..
אם למישהי יש הצעות אני אשמח לשמוע חח..
הממ.. טוב אין לי יותר מה להגיד..

הינה הוואנשוט, מקווה שתאהבו ^^

"קדימה," אמר המפיק, הם התחילו לשיר והדמעות ירדו מעיניה ללא הפסקה.
לפתע היא רצה החוצה מתוך החדר, יושבת בוכה בחוץ, בדממה.
שאר חבריה ללהקה הסתכלו על דלת החדר ללא אמונה או הבנה.
"מה קרה לה?" שאל המפיק, מסתכל על כל החבורה.
כולם משכו בכתפיהם, "אני הולך אליה" אמר הנער בעל הגומות.
הוא יצא מן החדר והבחין בה יושבת על הספות, הדמעות מכסות את פניה היפות.
הוא התקרב לאט, מתיישב לידה.
היא הסתכלה עליו בשאלה.
הוא חיבק אותה בחוזקה, לא מוציא מילה, בעוד היא מתחילה לבכות בהיסטריה.
"מה קרה?" הוא שאל בחום.
"ה-השיר" היא מלמלה פתאום.
הוא ליטף את פניה, "מה קרה?" חזר על השאלה.
"הוא מזכיר לי דברים רעים" היא אמרה.
הוא נאנח בשקט, "בואי, נלך לשטוף פנים ואז תספרי לי" אמר וקם מן הספה.
היא הסתכלה עליו והנהנה. קמה גם היא ממקומה.
היא שטפה את פניה ותיקנה את האיפור.
הוא הסתכל עליה, מחכה שתתחיל בסיפור.
"זה היה השיר האהוב על אח שלי" היא אמרה.
הוא הסתכל עליה באי הבנה.
"אחי נהרג במלחמת לבנון השניה" ענתה על השאלה שאינה נשאלה.
הנער הסתכל עליה בעיניים פעורות לרווחה וחיבק אותה בחוזקה.
היא נשכה את שפתה התחתונה, את הדמעות עוד מחזיקה.
כעבור דקה או שתיים, חזרו השניים.
היא חייכה חיוך קטן והסבירה למפיק את בעייתה.
הוא הסכים שהיא איננה תשיר והנהן בהבנה.
היא הנידה בראשה, "אני רוצה לשיר את השיר הזה, אך לבד" ביקשה.
הוא חייך אליה ושאל את השאר האם זה מוסכם.
"ברור" ענו פה אחד כולם.
המפיק שאל רק עוד שאלה קטנה, "האם מתן יכול לשיר איתך בבקשה?"
היא הסתכלה על הנער עם הגומות ואז על המפיק, "כמובן" ענתה במהרה.
את השיר הזה ביצעו רק שניהם, לבד.
והם ריגשו את כולם, כל אחת ואחד.