פרק 1

"נו אור קדימה!" צחקקתי לעצמי, מנסה למשוך את החבר שלי לתוך בית אבי. "אל תתבייש!"
או כן, לא סיפרתי לכם. שמי הוא נטלי וזה החבר שלי, אור.
הוא מעט מתבייש מאבא שלי כיוון שפגש אותו פעם ראשונה (ואחרונה) רק לפני חצי שנה, ביום ההולדת השמונה עשרה שלי.
אני ואור ביחד כבר שנתיים, מאז שאני בת שש עשרה. אור גדול ממני בשנה, הוא כבר בצבא. אני לא כיוון שנשארתי עוד שנה בגן, אז אני בכיתה י''ב.
הורי גרושים ויש לי שני אחים חורגים, אחד בן 6 ואחד בן 4.
עם אישתו של אבי אני מנסה להסתדר, למרות שזה לא תמיד הולך. אבל בואו נחזור לסיפור.
לבסוף הצלחתי להכניס את אור לתוך הבית, הוא חייך חיוך ביישן.
ראיתי את המבט של אבא שלי שאומר 'איזה-חמוד-אבל-חסר-לו-שיעשה-משהו-שלא-מוצא-חן-בעיני-כי-אני-אפרק-אותו'.
גלגלתי את עיני והסתכלתי באבי במבט נוקב. הוא רק משך בכתפיו.
"אבא, אתה זוכר את אור, נכון?" חייכתי אל אבי שהנהן.
"כמובן, איך אפשר לשכוח?" שמעתי את הציניות בקולו, אבי לא ממש אהב את העובדה שביתו הבכורה גודלת.
הסתכלתי אל אישתו של אבי, "זאת אישתו של אבא שלי, ליליאן" לא הרבתי במילים, אור יודע שאני לא ממש סובלת אותה.
"שלום גברת שוורץ" הוא חייך בנימוס אל האישה בעלת השיער השטני.
"אין צורך להיות כל כך רישמיים, אתה יכול לקרוא לי לילי" היא חייכה אל החבר שחור השיער שלי.
הסתכלתי עליה במבט נוקב.
אישתו של אבי נראתה צעירה מאוד לגילה, ויפה. שיערה השטני גולש הקסים כמעט כל בחור ועיניה החומות בהירות גרמו לאנשים חשוב שהיא מתוקה כמו דבש.
לעומתה התלתלים השחורים הארוכים שלי נראו כל כך מכוערים, והעיניים בצבע חום ערמוני נראו סתמיות. הרגשתי כל כך מכוערת לידה.
ליליאן הסתכלה עלי בחזרה וחייכה לי חיוך מתוק. הצביעות שלה מחליאה אותי.
"איפה אופק ונדב?" שאלתי.
שני אחיי הקטנים רצו אלי בזרועות פתוחות. "נטלי!!!" הם צווחו ואני הרמתי את נדב, הצעיר מבינהם, ואת אופק נישקתי על מצחו.
"מה שלומכם יפים שלי?" אחיי היו המקור לכל האושר בעולם הקטן שלי, בכל פעם שראיתי אותם נעשה לי טוב יותר.
"יש לי מלאא שיעורים!" אמר אחי, אופק. הוא כבר היה בכיתה א', ובגיל הזה הם עוד מתלהבים מכך. אני מחכה שיגיע לגיל קצת יותר מבוגר ויתחיל להתלונן על כך.
חייכתי אליו בחמימות, "אז לך תכין אותם" אמרתי.
"אני צריך עזרה" הוא הסתכל עלי בעיני עגל גדולות ואני לא יכולתי לעמוד בזה.
"אני כבר באה" אמרתי והוא רץ בחיוך אל חדרו.
נדב המשיך להתלות עלי, "מה שלומך נדבי?" שאלתי אותו.
"בסדר" ענה לי הוא בקול מתוק וחיוך שגרם לי לנשק כל חלק בפרצופו הקטן והעגול. "מי זה?" הוא שאל והצביע על אור.
"זה החבר שלי" עניתי בחיוך.
"ואיך קוראים לו?" המשיך הקטן לתחקר.
אור חייך אליו, "קוראים לי אור" הוא אמר.
"כמו בן דוד שלי!!" פתאום ראיתי את אופק לידי, התחלתי לצחוק.
"כן אופק, כמו אור הבן דוד שלנו" אור הסתכל עלי מעט מוזר אך התחיל לצחוק גם הוא.
מהר מאוד הוא השתלב באוירה של המשפחה.
אופק ונדב אהבו אותו מאוד. כשהייתי מגיעה לביקורים בלעדיו, הם היו מתאכזבים מעט. אך הייתי מעודדת אותם.
כשהייתי ישנה אצל אבי, הוא היה מגיע וישן איתי גם שם.
ליליאן תמיד ניסתה להפריד בנינו, היא פשוט שנאה לראות אותי מאושרת. אוח כמה שאני שונאת אותה!
למזלי, זה לא הצליח לה. אני ואור נשארנו ביחד.
הוא גם תמיד עזר לי איתה.
אני זוכרת לילה אחד במיוחד.. זה היה פשוט נורא, הריב היה מטומטם והגיע למקומות שהוא לא היה אמור להגיע אליהם.