"את מפחדת משינויים?"

"ברור, אני אנושית מדי בשביל לא לפחד"

למרות שאני מעדיפה לחשוב על עצמי כממש לא אנושית, אני יודעת שאני כן.

פיתחתי סלידה מהעולם, מהאנשים השוכנים בו, מהתחושות הלא נעימות המרחפות באוויר. אני שונאת את הקיום ובכל זאת אני מצליחה לקבל אותו.

אני מחפשת את המשמעות בלחיות, משמעות החיים (סליחה מדריך הטרמפיסט אבל לא...). אנשים מסויימים יקראו למצב הזה דיכאון, אבל אני מעדיפה לקרוא לעצמי מציאותית, כי זו המציאות- לא ידועה.

אני חושבת שכל דבר מחשל, אז אני אתחשל ואתחשל עוד קצת ולבסוף שאשאר ללא ידיים ורגליים, שרוטה וחבולה אני אפסיק לחיות. כי מה הטעם בלחפש ולא למצוא? כנראה שזה מה שקורה בעולם, אתה מחפש ומחפש ושאתה לא מוצא כבר נגמרים החיים, אתה בן 80 או 90, יש לך משפחה, אולי גם כסף, עבר, אבל משמעות עדיין אין, לפחות לא אחת אמיתית כלומר לא כל החרטות שמוכרים היום בשקל שלושים.

לפעמים אני חושבת איך העולם יראה בלעדי, לא שונה במיוחד, לא השפעתי, לא שיניתי. אני בסך-הכל עוד חלק ממעמד מאוד נמוך בחברה.
ואני חושבת איך החיים היו נראים בלי היטלר למשל, איש שהפך את העולם, שהשפיע ושינה. ככה אני רוצה להיות, אני רוצה דעות חזקות ומגובשות ומטרה. כל אלה שבזכותם העולם הפך את כיוונו הם האנשים שיודעים מעבר למה שבני אדם רגילים יודעים, אנשים מנהיגים, סמכותיים, שיודעים גם בתנודת אצבע לשנות עולם שלם. אנשים בעלי מוטיבציה להמשיך ולהתקדם, לפתח ולהתפתח.
אז מישהו מוכן להסביר לי, אם יש לי כל כך הרבה שאיפות ורצונות, למה אני פשוט לא יכולה למצוא משמעות?!