לפעמים אני סתם מתחילה לכתוב, כי אני מרגישה מחנק. משהו יושב לי על הלב.

זה כמו לראות משהו בזוית העין בלי אפשרות לסובב את הראש, מחשבה מעיקה שלא מרפה ממך ובכל זאת אתה לא יודע מהי.

אולי זו שוב אותה תלותיות, כוסאמק, המחשבה הזו לא עוזבת אותי.

אני מחטטת קצת אחורה במחשב, מצאתי את זה (אוק' 2010):

גם אני רוצה מלך לילה משלי,
שחור כשחור השמיים שהבריחו כוכבים.
מסתורי האהוב שלי, כמו חתול המיילל בשדה רחוק
צמא לדם אהבה.

וכשהלילה מואר בירח,
עטלפי יזהר כמלך השדרה
וכשהלילה מואר בירח,
עטלפי ישוט בשמיים כסירה
ושהלילה יואר בירח...
אני זוכרת שכשכתבתי את זה החיבור שלי לקטע היה רופף, אבל עכשיו, בקריאה שניה, אני מבינה מה רציתי באותו זמן.

אין ספק שזה אחד הדברים הקיטשיים ביותר שנכתבו אי פעם, אבל כזו אני, ילדה קטנה ועוד קצת תמימה (באמת שממש טיפה) כי בעולם הזה שמגיל 6 אתה מכיר את הביטוי "בן זונה" אף אחד לא נשאר תמים יותר-מדי זמן.

ועוד קצת אחורה ואני מוצאת את הקיטש הבא (יוני 2010):

אם אני מביטה לאחור אני רואה שינוי גדול ובמבט קדימה אני רואה כמה עוד יש להשתנות.
והמילים הן מדברות חולפות, ננעצות, פוצעות, מילים נכונות, אמיתיות, אנושיות.
על אהבה כבר חשבתי הכל אבל תמיד היה מכנה משותף, אין אהבת אמת, זה חלום, זה שקר שהמציאו כדי לעודד אותנו. ועכשיו, אני חושבת, אולי יש כזה דבר אבל אולי הדבר הזה קצת גדול מדי, חד כיווני מדי.

כבר אני לא יודעת כמה זמן שאני באופוריה מוזרה, אופוריה שאני יכולה לתאר אותה בתור ענן גדול של מחשבות שמקיף אותי ולא נותן לי דרך לצאת ממנו. הענן סמיך מדי אני לא יכולה לראות יותר מכמה סנטימטרים קדימה, ובכל-זאת אני ממשיכה ללכת. אולי אני הולכת במעגלים, אולי הענן כל כך גדול שלא אוכל לצאת ממנו. אבל לי לא אכפת יותר, אני עם חיוך ענקי מרוח על הפרצוף חיוך ללא טיפת שמחה חיוך שנמצא שם רק לתת לי כוח להמשיך.
אני יודעת שהאהבה שלי נמצאת פה אני יודעת גם איפה, הבעיה היא שאני לא האהבה שלו.

קשה להבין איך הצלחתי להגיע למצב כזה. אני כל הזמן מנסה לשנות את עצמי מסתבר, דווקא המקום שאנשים בורחים ממנו הכי מהר והכי הרבה הוא הכי מושך אותי. אאוטסיידרית כבר הזכרתי?