בעקבות פרץ השיתופים בסיפורי הילדות הקשים של כולם פחות או יותר, החלטתי שגם אני רוצה, גם לי מגיע!

אני מעדיפה להתחיל מהסוף, מעכשיו, אני קרובה לגיל 16- מגרדת אותו ממש והחיים שלי כלפי חוץ די טובים. יש לי חברים, חברים שאני אוהבת באמת, שאני שמחה לפגוש ולארח ולהתארח אצלם, חברים שאני יודעת שעם רובם אני אשמור על קשר גם אחרי שאסיים את התיכון.

ולידם אני שמחה, לידם אני צוחקת על עצמי- "אני כל כך שמנה שהסוג דם שלי הוא שוקולד" והם צוחקים, וכשאני רצינית יש את התגובה ה"מפצה"- "את לא שמנה" אבל, אין טעם לנסות, שמן זה באופי ואני כזו (גם חיצונית) ובעיקר אני שמנה במוח.

הכל התחיל באפריל 96' כשנולדתי, הייתי תינוקת יפה, באמת, בסביבות גיל 4 התחלתי להיות אכלנית אמיתית ומאז אני שמנמנה- תקופות יותר ותקופות פחות. בגן הייתי מקובלת- הילדה השנייה הכי מקובלת בגן, זה כבוד, הייתי אסרטיבית ומלאת ביטחון עצמי עד שהגעתי לכתה ב'.

חברה שלי, שהיא קצת פחות חברה שלי היום, התחילה לקרוא לי שמנמנה, נפגעתי ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, הרגשתי חרא לגמרי עם עצמי אבל בתור ילדה אינטיליגנטית בת 7 הקשבתי למה שאמא אמרה. וחוץ מזה גם הילדה שקראה לי שמנמנה לא הייתי כזאת כוסית, שמנמנה בעצמה.

בכל מקרה, המצב המשיך להדרדר, הלכתי כמה פעמים לדיאטנית ולמרות שעשיתי ספורט מגיל 5 באופן קבוע נשארתי שמנמנה. אף פעם לא הייתי שמנה עגולה כמו חבית מקסימום עודף משקל קל.

זה המשיך להדרדר, לא השמנתי, אבל ילדים הציקו לי יותר ויותר, התפתחתי פיזית יותר (כן יש תהליך כזה בין כתה ב'-ו' שגדלים וכו') והגעתי לכתה ו', סבלתי, ממש סבלתי מהצקות של ילדים וזה כבר לא היה רק על השומן, הכל חרוט לי במוח, כל פעם שאמרו לי משהו- 

הבנים הוציאו את כל הבנות מהכתה וערכו רשימה של הבנות מהסדר היפה-למכוערת. אחר כך נכנסנו, הבנים עמדו על השולחנות והקריאו את הרשימה- "והילדה הכי מכוערת היא הדר". בכיתי, תמיד בכיתי, הייתי ילדה בכיינית ומלשנית אפשר לומר. אבל לא יכולתי שלא לספר לאמא על מה שקורה...

או כשנכנסו לכתה אחרת, לא היו מספיק כיסאות אז ישבנו על הרצפה, על שולחנות, איפה שהיה אפשר. וישבתי ליד אחד הילדים על שולחן- "יואו! צפוף פה! למה יש אנשים כאלה גדולי גוף!?" יצאתי מהכתה בוכה, פשוט קמתי ויצאתי ובכיתי בלי הפסקה. עד שנרגעתי.

הייתה לי חברה הכי טובה BFF ממש, והיא העירה לי על המשקל "בצחוק"- "כולנו טובעים בשומן של הדר" וצחקתי, לא בכיתי, אבל שנאתי את זה. הרגשתי כאילו סכין גדולה מפלחת על ליבי מהגב דרך הצלעות, הריאות, ללב.

נגמר היסודי, עברתי לחטיבה, רזיתי קצת במהלך כתה ו...  בית ספר חדש, אנשים, התחלה, ישרא-בלוג, חברים מהאינטרנט, חסינות לבכי, זה מה שקרה לי בחופש הגדול ובתחילת כתה ז', מה גם, שנחשפתי לראשונה לשתי תופעות ששאפתי לחקות- "אימו" ו"פרו-אנה/מיה".

כשבסוף כיתה ו המורה לחינוך מיני שאלה מי יודע מה זה "אנורקסיה" הייתי היחידה שידעה ועוד הרחבתי למורה את הידע, הייתי גאה בעצמי.

בכתה ז' הייתי צמה מדי פעם, מרעיבה את עצמי מדי פעם, בוכה על עצמי מדי פעם, חותכת את עצמי מדי פעם, אמא וסבתא וכולם שמו לב לזה אבל לא היה לי אכפת כי הייתי נחושה.

מאז, השתנו הדברים קצת, אני עדיין אובססיבית ושונאת את הגוף שלי. רק שלא תמיד כבר יש לי את הכוח לשמור על עצמי. אבל כשאני עושה את זה אני כל כך גאה בעצמי, כל כך מעריצה את עצמי על המשמעת, על כמות הקלוריות הפותה שהגוף שלי מקבל. זה הכי קרוב לאהבה לעצמי שאני מגיעה וממש לא אכפת לי עם אני הורסת לעצמי את הבריאות ככה!

(כמה הערות חשובות!- במהלך השנים היו לי חברים, תמיד, לפחות כמה חברות טובות. היום יש לי יותר חברים מתמיד ויותר ביטחון עצמי. אני פשוט, כבר לא פגיעה כמו שהייתי, למרות שאני קצת מסוגרת...

אני לא מעודדת אף אחד לחשוב כמוני, ורוב האנשים הקרובים אלי אומרים לי שהחשיבה שלי מעוותת, אבל אין מה לעשות, כזו אני וככה אני מרגישה וככה אני רוצה להרגיש)

לילה טוב!!!