אני לא יודעת ממה זה נובע. איך זה התחיל. יש זמנים שקשה לי להרדם בגלל חרדות וסיוטים.

השבוע זה שוב קרה, אחרי המקרה המזעזע של השריפה ברחובות. אני מפחדת להטעין את הטלפון וגם שאני עושה את זה אני שמה אותו בקצה הבית, במקום מבודד מעץ וחומרים שיכולים להשרף. הורדתי את התמונה מעל המטען, שלא תישרף לה המסגרת...

זה לא חדש לי, כשמשהו טראומתי במקצת קורה- קשה לי לישון.

כשהייתי קטנה, תמיד היה לי את אותו החלום שחזר. אבא נוהג בג'יפ, הג'יפ של אבא של חברה של אחותי. והוא מתרסק עם הג'יפ, נופל מצוק...

או שהייתי רצה בין העצים בשדות של האפרסקים והשזיפים. ונופלת בתלולית למטה לתהום שבמציאות בכלל לא קיימת.

וזה קשה לי לישון, שאני יודעת, שכנראה שאני אתעורר באמצע הלילה מפוחדת וחרדה...

ביום יום, אני לא כל כך פחדנית, יש לי שתי פוביות עיקריות- אחת רצינית- פחד ממעליות, בעיקר בבנייני מגורים ומלונות. והשניה היא קלסטרופוביה- במקומות שאני לא מכירה, בתאי שירותים שאין להם רווחים מעל ומתחת לדלת.

הסיוטים האלה, שחוזרים, במעליות, בשריפות, בתאונות... התרסקויות של מטוסים.

אני לא יודעת למה זה ככה, אני לא יודעת למה אני צריכה לסבול את זה.

למה אחר כך אני צריכה גם לסבול את העייפות.

אני רק רוצה לישון בשקט.

רוצה לחיות בלי דאגות.

לדעת שאפשר לקום בבוקר לעולם בטוח.

בלי מלחמות, תאונות, טרגדיות.

לדעת שזה לא יקרה לי...

אף פעם