אני רוצה מגע, ליטוף, נשיקה, אני באמת רוצה שיהיה מישהו שייתן לי אהבה.

מישהו שיגרום למוח שלי להפריש את החומר הכימי של תשוקה

אני רוצה ללטף בידיים קרות את הפנים שלו ובשפתיים רועדות להיצמד לשפתיו.

ובנשיקות, נשיכות קטנות של אהבה להיכנס למערבולת רגשות.

אני רוצה לשתות, כל טיפה מרה שרק אשיג, להשתכר בשביל להשתחרר.

ולקבל את היחס עוטף האהבה שאני מייחלת לו.

אני רוצה אותו כי זה מה שהגוף אומר, וכשאומרים 'אהבה' אני רואה את תמונתו.

ולא ביקשתי אביר על סוס לבן, או נסיך בארמון זהב,

אני רק רוצה אותו, האדם הפשוט אך המורכב.

ואני משתוקקת כבר חודשים למגע שפתיו ושיאמר "אני אוהב".

אבל אהבה כואבת ומגע אין ובדידות מציפה אותי מבפנים.

ולא אכפת אם יהיו אלה נשיקות דם על שפתי קרח

זו רק אני לעצמי במשחק הזה, המשחק שעוד לא התחיל וכבר נגמר.

ואני רוצה מילים יפות ומלטפות, שיגעו בי במקומות האינטימיים

ולחישות קטנות עם ליל שיציפו את אוזני ואת ראשי

וידיים ועיניים שיצליבו מבטים קטנים בחושך 

ונשיקות קטנות על הצוואר.

אז המצב מסתבר, קצת עצוב שזה מה שאני מרגישה בגילי. אבל, הגיל הביולוגי לא מוכיח כלום.

מגיל 12 אני מרגישה בוגרת יותר ממה שאני, אני יודעת מה אני רוצה, יש לי סדר עדיפויות, מוח מאורגן.

ונמאס לי להישפט על-פי מספר, שבמקרה שלי, לא מייצג יותר ממה החוק מתיר לי לעשות. זה לפחות מה שאני מרגישה...

בכל מקרה, אני מרגישה כרגע מתוסכלת, מכל הבחינות שאפשר. אבל אני אאחל לטוב.

לילה טוב...

איכס, פריקים, מגעילים, רוצחים חתולים, סוגדים לשטן, שותים דם, מטאל, איכס פריקים מסריחים.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל התגובות האלה יכולות לגרום לי להשתגע, באמת. 

העובדה שאני לא אוהבת להשתייך למיינסטרים, לשמוע את מה שכולם שומעים, להתלבש (למרות שאני מתלבשת כמעט במיינסטרים) ולסדר את השיער כמו כולן לא אומר שאני פריקית מסריחה שסוגדת לשטן.

השונות שלי נובעת מזה שאני לא רוצה להראות כמו בתוך מסדר, עם כל האנשים שנראים אותו דבר. למוזיקה השונה פשוט התחברתי כי הגיטרות יותר נחמדות לי באוזן מכל האלקטרו פופ שיש בכל חור, אבל זה לא אומר שאני אל שומעת אותו לעתים, רחוקות מאוד, אבל לעתים...

ובעצם, אני לא צריכה להצטדק על המעשים שלי, מי קבע שהצורה שבה אני נראית היא אסורה? 

מה החיצוניות שלי אומרת על הפנימיות שלי? כלום. והדרך הכי טובה להוכיח את זה היא ביחס שאני מקבלת מאנשים מבוגרים, כמו מורים, שכנים וכד'. אני לא מתביישת ולא משוויצה בזה שאני בן-אדם מנומס, הרבה יותר מנומס ושקט מהרבה אנשים אחרים, אני משתדלת לפתוח את הפה שיש לי משהו חשוב להגיד ולא לזרוק כל משפט שעולה לי לראש, אני מנסה להבין לפני שאני זורקת לאוויר "לא מבינה", אני בן אדם אינטיליגנטי, זה לפחות מה שאומרים עלי, ובכל זאת אני נשפטת לפי איך שאני נראית.

אני מניחה שחיצונית אני נראית די רדודה ומכוערת- "שליחה של השטן" במילים של אחרים. למרות שבניגוד לכל ה"אימואים" שמסתובבים בדיזינגוף-סנטר אין לי שיער על הפנים וחורים מתחת לשפה (אין לי בעיה בדרך שהם בוחרים אני פשוט לא מתחברת לזה).

אבל בניגוד לאנשים ששופטים לפי מראה חיצוני אני לא מנסה אפילו, יש לי חברים מ"כל הסוגים" כל הסטיגמות שקיימות כרגע בשוק, את כולם תוכלו למצוא ביניהם. 

אולי הביקורת שאני מעבירה על החברה הכוללת היא גורפת מדי ולא נכונה כלפי כל אחד אבל עדיף שכולם יתמודדו עם העובדות, רוב האנשים לא מוכנים לקבל מי שלא נראה כמוהם, רוב האנשים שונאים שנאת חינם, רוב האנשים מחפשים את הריב הבא שלהם כי רוב האנשים לא יודעים להתמודד עם אנשים ששונים מהם, מפחד או סתם כי "מי ששונה ממני פחות שווה ממני". במובן מסויים, אני רואה את זה כמו גזענות.

ורק בשביל הפרוטוקול- לא, השטן לא שלח אותי, ולא רצחתי חתול מעולם.