ידיד טוב הבהיר לי השבוע, בטעות כמובן, שאני לא נחוצה.

רק קצת- וגם בקטע החומרני

לפחות כך הוא גרם לי להרגיש

קיוויתי תמיד לקבל ממנו יחס שונה אבל...

כמו ששמתי לב כנראה אני הפגומה

מנסה להתקרב לאלו שיש להם יותר סיכוי להצליח חברתית

מרחיקה ממני אנשים שיכלו להיות הכי טובים אליי בעולם

למה אני כזו?

למה אני לא יכולה "להסתפק במועט"

המועט שיהפוך לדבר הכי מחמם וקרוב שיכול להיות

למה אני מנסה להתחבר לאנשים שהייתי רוצה להדמות להם יותר?

למה אני לא יכולה להתקרב ממש למי שאני כבר דומה...

15/3/12 רק עכשיו יש לי האומץ לפרסם

בכל בוקר הייתה מגישה לנהג האוטובוס את הכרטיסייה מברכת בוקר טוב. להבל פיה היה ריח נעים של קפה ולגופה ריח בושם אותו הייתה מתיזה זמן קצר אבל מספיק לפני שיצאה מביתה. אין כמו המראה הלא מתאמץ. "אני מריחה טוב?! באמת?! הו תודה!". היא נהגה להתיישב ליד החלון לבהות מבעדו באנשים הצועדים ברחובות ובמכוניות המיטשטשות ממהירות נסיעתן בכיוון הנגדי. זה היה הזמן בו אהבה לבהות, רק לחשוב כמה טוב ולבהות, לצאת להפסקה מהעולם.

בכל בוקר הייתה מגיעה. מניחה את תיקה ומתיישבת לצד אחד השולחנות, שעות של עבודה היו לפניה. לכתוב, לכתוב, לכתוב, ללא הפסקה כמעט הייתה כותבת, מקשיבה ובעצם, לא חושבת על הדברים החשובים באמת. ובשעה שלוש בדיוק מיהרה לתפוס את האוטובוס בשביל עוד כמה דקות של מנוחה לפני התחלתם של חייה האחרים.

בכל אחר הצהריים הייתה פותחת את דלת הבניין, נכנסת ומטפסת באיטיות במעלה המדרגות. סוחבת את תיקה ונושמת. קומה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית פונה שמאלה הולכת ארבעה צעדים במסדרון הצר, מוציאה את המפתח מהתא הקטן בתיקה מכניסה לחור המנעול של דירה מספר עשר מסובבת שמאלה ולוחצת על הידית. כל יום ויום הייתה מברכת את ביתה. "שלום בית, מה שלומך?" והייתה נכנסת לחדרה.

בכל יום לקראת ערב הייתה פושטת מעילה תולה על המתלה מאחורי דלת חדרה פותחת את הקופסה הסגולה הקטנה המקושטת בבובת ילדה אירופאית לבושת שמלה סגולה גדולה ועל ראשה שתי צמות זהובות וכובע סגול רחב שוליים.
הייתה נעמדת מול המראה שעל הקיר מושיטה את יד שמאל קדימה ומוסיפה חתך קטן. כל יום סנטימטר מדמם נוסף לגופה. היו שם חתכים על כל יום שבו הייתה משועממת מהשגרה ולא מרוצה מהחיים. הם היו מסודרים בדיוק מופלא החלו סנטימטרים ספורים אחרי פרק כף ידה מהחלק החיצוני של זרועה, כי פחדה לפגוע במקומות החשובים באמת, וטיפסו במעלה הזרוע כבר כמעט הגיעו למרפק. החתכים הראשונים כבר הגלידו והפכו צלקות. ואף פעם לא העיזה להביט בהם יותר ממבט חטוף מיד הייתה מתכסה בחזרה בסוודר או חולצה ארוכת שרוולים, להסתיר את הכאב מעצמה ומהעולם. מדי פעם לאחר המנהג היומי המפוקפק הייתה מהרהרת בשאלה. ותמיד צפה לה אותה תשובה ברורה. כואב מבפנים כאב קשה, כשבפנים כואב לי הייתי מעדיפה לסול מבחוץ, אני פותחת צוהר, הזדמנות, בכל יום לפיסת רגש שתברח מגופי וזוהי הקלה גדולה כאשר היא מצייתת לי ויוצאת החוצה, עוזרת לי לחיות.
היא לא נתנה לעצמה להתמהמה זמן רב מדי ומיד הייתה חוזרת לשגרה, יושבת וכותבת עוד עבודה ועוד עבודה.

בכל יום בשעה שש וחצי הייתה לוחצת על כפתור ההרתחה של הקומקום החשמלי מוציאה את הספל הירוק האהוב עליה מהארון ובוחרת כפית מהמגרה, פותחת את צנצנת הקפה  ומוסיפה שתי כפיות גדושות לספל שרק חיכה למרירות זו. המים רתחו. לאחר שמזגה את המים והחלב דל השומן לתוך הספל וערבבה היטב הייתה מתפנה להפסקת החשיבה השלישית המוצהרת של אותו יום ועד השעה שבע כבר הייתה מסיימת לשתות הקפה, לרחוץ הספל והכפית ולמלא את הקומקום מחדש. יש מה לעשות, תמיד יש עבודה.

והם מתפללים אלי. כל חג וכל מועד קוראים בשמי, מברכים, מבקשים רחמים.
והיכן אני נמצא? בכל מקום, או שמא אני מרחף בשמים, בנפש, בתיבת קודש או בספרים.
כל יום. אלפי תפילות, בקשות, תחנונים. שמע ישראל צועקים. הם מפחדים.
ובשביל מה יצרתי בני אדם אם לא בשביל שיהיו עצמאיים... אכזבה, אכזבה, אכזבה!
כל שתבקשו יהי, כל שתבקשו אגשים. לאט, צעד אחר צעד, חזון אחר חזון. גם לאלים יש מוגבלויות, אין אנו מושלמים. רודפי בצע, קנאים, חזירים נהנתנים.
ולפעמים נהנה אני להתעלל בבני אדם פשוטים, לייסרם עד דמעות, רחמים עצמיים.
ואז כשהם פונים ומבקשים את תמיכתי, מבטיחים שיאמינו בי, שינשקו סמליי, שיחמירו בקשותיי- אז לפעמים פונה אני להקשיב.

בכל לילה לפני שנרדמה לא עשתה את הדבר שביקשה לעשות הפעם. לשאת תפילה. תחילה חששה שתרגיש אווילית אף יותר משהייתה, משועבדת לא רק לאדמה אלא גם לשמים. אבל אין להתווכח עם רצונות לא מוסברים ואין צורך לחשוש כי בקשה לא יכולה להזיק כשהיא מתבקשת בלב.
והיא ביקשה אומץ.

בכל חלום היו ניבטים אליה פרצופים, חלקם הכירה חלקם נראו מוכרים. בחלומה אותו הלילה ישבה וכתבה שירה.
לקחת קלפן ופנים ולקלף את העור.
לקלף, לקלף מהאף מהלחי
דם ניגר על ידיים, אצבעות
לנקות עם מפית ולהמשיך לקלף

מתכת קרה מיד על פניו
חותכת, קולפת
פיסות עור, רצועות בערימות מפוזרות
נערמת ליד כתפיו

אבן קטנה, אבן גדולה
לרצוץ גולגולת
להכות חזק, חזק! עד שתישבר לרסיסים
ולשים בקופסת גפרורים

לקחת קלפן, לקלף הסנטר
לשלוף החוצה ורידים
דם ניגר על צוואר, אזניים
לנקות עם מפית ולהמשיך לקלף

וכתבה, וכתבה, על האדם והאדמה, השמש, הירח, השמיים ומה שמעליהם.

בבוקר התעוררה לשגרה היומית. ומה נשתנה? כלום.
מה התחדש? כלום.
ובמה האמינה? כלום.
הדיכאון מחוסר הקשבת האל הוא כה עמוק, כה כואב, כה לא מובן הרי בשביל מה אתה שם? מדוע אתה מרחף לך מעל השמיים, רק כדי להביט?
ונהיה לה האומץ, כי נובע הוא מהדיכאון טיפה אחר טיפה. וכשפתחה את הקופסה והוציאה האולר כבר לא היה אכפת לה איזה חלק מגופה חתכה. וכמה היו הפסים ישרים ולאיזה כיוון. אם היו החתכים על היד, הבטן או שנעצה להב האולר ברקתה. וכך בתום חייה משאלתה התגשמה, האל ציית כמו כלב מאולף לתפארת, והיא קיבלה את האומץ לו כה ייחלה.