היה כל כך טוב לקחת פסק זמן.
היה כל כך טוב לנשום אוויר אחר.
היה כל כך טוב לראות נופים אחרים.
היה כל כך טוב להירגע קצת...רק קצת.
שונאת לחזור לשגרה רגילה. המעבר הזה עושה לי משהו. ופתאום, אחרי זמן שהרגשתי פחות או יותר טוב עם עצמי (לא שלא היו לי רגעי חולשה), אני חוזרת בחזרה. חוזרת להרגיש את כל מה שלא בסדר. חוזרת להרגיש את כל מה שלא בסדר בי. את כל המרחב שיש לי. אותו מרחב שאני כל כך שונאת להרגיש.
אני לא רואה איך אני חוזרת עכשיו במתכונת החלקית שלי לבית-הספר. אין לי מושג איך להתאפס. אני כל כך לא נמצאת שם. לא יודעת איך להיכנס בחזרה, איך לאסוף חומר, איך להכניס חומר חדש לראש, איך להתרכז בו...ובכלל אין לי כוח לאנשים. אתמול דיברתי בטלפון עם חברה שמסביבה נשמעו עוד קולות של חברים, ופשוט התחשק לי לנתק. פשוט לנתק לה את הטלפון. נמאס לי לשמוע את הקולות שלהם. נמאס לי לשמוע את הצחוק. נמאס לי לשמוע את אותן בדיחות דביליות ששמעתי אלפי פעמים מאותן פיות שצוחקות כל פעם מחדש. אני לא משדרת על אותו התדר. אוף...קצת נמאס לי לנסות למצוא דרכים חדשות להתאפס על עצמי, וכרגע אני ממש לא מפוקסת...
היה כל כך טוב לקחת פסק זמן. רק חזרתי ואני צריכה עוד אחד כזה.
כבר מפנטזת על הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
